מילה אחת מיותרת!
אילו היינו מצליחים ברגעים הכי קשים לבלום מילה אחת מיותרת,
איך חיינו היו נראים היום?
אז לפני שאני אתחיל בתשובה, שהיא עצמה זקוקה להסברים לא קטנים,
אנסה להבהיר את השאלה: המדד ל"הצלחה" שונה לכל אדם, ואני
מתכוונת להצלחה מסוג זה של היכולת להימנע מכל דבר מיותר, שהיא
המשמעותית ביותר בעיניי... על כן, חשוב לי מאוד להגיד מה שצריך
מתי שצריך וללא תחושת צורך להביע משהו כשמצפים לו, לומר רק מה
שברצוני לומר.
עוד משהו בנוגע להצלחה - אם הדרך מוצלחת הסוף לא יפתיע.
"רגעים קשים" מבחינתי, יכולים להיות כל הרגעים בהם נקלע אדם
למצב שבו, רגשית, רצה לומר דבר מסוים, אך סיים באחר לגמרי...
פה ה"כישלון".
יכולת הניסוח שיש לאדם כלל לא משפיעה על היכולות וההצלחות /
כישלונות במצב נתון זה, סך-כל הגורמים להצלחה הוא הקשבה
וריכוז, שאותם אותו אדם חווה בחייו בכלל ובמקרה עצמו כמובן.
"מילה אחת מיותרת" יכולה להיות גם הבעה מסוג כל שהוא, המבהירה
באותה מידה כמילים את דעותיו, רגשותיו או רצונותיו של האדם.

עכשיו, אחרי שמשמעות השאלה הובנה אסביר איך חיי היו נראים אם
הייתי בולמת מילה אחת מיותרת...

כל דבר שאנו נשדר כי ברצוננו לקבל, אך נשדר בעקביות, נקבל -
מחברינו לחיים, משותפינו, מאויבינו ומהיקום עצמו.
במסעי הקצר לכאורה בחיים, כיום בת 26 ואני אומרת לכאורה, כי
הגלגול הנוכחי קצר, אך חוויתי הרבה לפניו. מסתבר שלמדתי לא מעט
וביקשתי ללמוד הרבה, מה שאומר שנותר לי זמן ללמוד. ביקשתי
בעיקרו של המסע, להכיר בשייכות שלי על פני היקום וזה התרחש דרך
הקרבה למשפחתי, שאיני שייכת להם בדמי אלא בנפשי (דהיינו
מאומצת), מה שמחזק את ניסיוני על פני הכדור ומעצים את השיעור
עצמו בשייכות, ולשאר המשפחות אשר קירבו אותי לחיקן לאורך מסעי,
דבר המחזק את הידיעה שהכל קיים לכולם, רק צריך לדעת מה לבקש.
ניתן לצפות כי כל דרך בה עברתי עד היום לא הייתה שונה בתכליתה
מדרכי כל החיים... כלומר, חיפשתי שייכות לכל מקום בו הלכתי,
ארזתי עוד תיק, עוד מזוודה, עוד מיטות כיסיתי בבדידותי ולגלות
לכם סוד? שייכות אין.
בצאתי למסע זה, וידוע לי כי לא קצר הוא אלא מפנק בחוויות,
ביקשתי את הגדולות שבבריאה: לאהוב כל דבר שאליו אני "שייכת".
לאהוב כל מקום שבו אני צועדת. להתמסר בנשמתי, לא די במילותיי -
לאוהביי. בייחוד להאמין כי אכן אהובה אני, על כל צעד, מילה או
רצון בחיי - זוהי שייכות בעיניי. היה עוד מסר חשוב במסעי,
שנפקחו עיניי לגלותו ברגעים קשים, רגעים שבהם לא הקשבתי,
בייחוד לרצונותיי, והמסר הוא - שהשייכות ראשית היא ליקום
לבריאה ולעולם עצמו וברגע שאלמד לאהוב את היקום, עם כל מה שיש
בו, הצורך בשייכות ימעט, עד כי לא אזדקק עוד ללומדו.
נכון להיום, ככל שאני מסתכלת פנימה, אני מבינה וממש לא הרבה,
אלא את המעט, כי: יש בי אהבה, הוקרה והערכה לכל מי ומה שעזר לי
להיחשף לשיעוריי המלמדים, החשובים והמשמעותיים ביותר עד כה.
אותם אנשים שחשבו כי פגעו בי, אז ממש לא, לימדתם אותי על עצמי
ועל אהבותיי. אותם אנשים שנמנעו מחברתי כי פעמים רבות הייתה
היא משקולת של בדידות, אז דעו, חיזקתם אותי בדרכי החוצה מן
הבדידות. אותם אנשים שאהבו ואוהבים אותי עדיין, על היותכם בחיי
כי שייכת אני אליכם... ולכל אותן הנשמות שעזבו את חיי ושמעולם
לא היו בחיי ועדיין מלוות אותי בדרכי, מודה אני לכן כי מכן
הבנתי שאפשר גם בקלות, ללמוד לאהוב ולהרגיש בשייכות!!!

מסתבר, שאילו הייתי יכולה, בזמנים מאוד מסוימים, להקשיב
ולהתרכז בעצמי וברצונותיי, חיי היו משתנים לא בתכליתם אלא
בקלותם... אסביר:
את השיעורים אשר ביקשנו אנו נלמד, את זה רק אנו נוכל לשנות אם
נהיה מודעים לשיעורים... אחרי שיועברו. אך את הדרך, אשר נמדדת
בהצלחה לא פחות בעיניי, מהאופן שבו תסתיים ניתן לעבור בקלות.
אף אחד לא קבע כי "החיים קשים", את זה אנחנו המצאנו, ואת זה
ש"החיים זה לא פיקניק", אף אחד לא הוסיף לסלנג, מלבדנו.
הכל תלוי במילה אחת מיותרת, שהבענו לגבי הדרך והרצון שלנו
להגיע להצלחותינו.
אפשר לקבל בדרכים שונות, הכל מתוך הבחירה בכניסה לדרך.
ברגע שנחליט כי הדרך יפה, נעימה, קלה ומלמדת בכל גווניה כך
יהיה...

שימו לב למילים שלכם ביום יום, וראו איזו מציאות אתם יוצרים
לעצמכם!
ושיהיה בהצלחה בשיעור הבא!


                             שלכם ובשבילכם      
                                    חנצ'וקית.