כל הקהל מריע, ושורק, נוטף התרגשות וחייתיות.
רוצה לראות אותו מופיע, עושה מה שהוא יודע לעשות.
ואני קשור שם, לא יכול לזוז, ובחזה שלי, בצד השמאלי, הצמידו
תפוח עץ.
לא מבין, לא מבין למה כולם צורחים ומדיפים ריח של קצירת חיים.
ואז הוא בא, ומיד ידעתי שזה ויליאם טל.
זה לא שזיהיתי אותו, פשוט על הכובע שלו, היה כתוב, טל.
והוא בא עם חץ וקשת, מתמקם כמאה מטר ממני,
והקהל כבר על הרגליים, היסטריה,
הוא מצמצם עין אחת, מתרכז, מותח את הקשת בחץ המדויק שלו,
אבל אני לא הבן שלו, חשבתי, והתפוח לא מונח לי על הראש.
והקהל צורח טל, טל, טל,
הוא מניף את ידו, ושקט משתולל בקולוסיאום, השקט שלפני.
החץ משתלח מהקשת וחודר את התפוח בדיוק במרכזו,
אני כמובן עצמתי עיניים, חזק ככל שיכולתי,
וציפיתי כבר שזה יסתיים.
והסוף כבר היה צריך להגיע.
אולם אני עדיין שומע,
צריחת הקהל המטורף נשמעת באוזניי, מהדהדת וחזקה מתמיד.
צימאון הדם שלהם, מייבש אותי,
ואני עדיין חי,
ריח תפוח מרוסק באפי, מעורבב עם זיעה קרה,
הכרתי מעורפלת,
אני פוקח את עיניי לאט,
מביט סביבותיי, הכל נראה יותר בהיר, ברור,
אני מביט על חזי, התפוח כבר לא נמצא שם.
אני לא ממש מבין מה קרה,
ואז, אני רואה שיש לי חור,
במקום שצריך היה להיות הלב שלי,
ואפילו לא ידעתי.

חיים שלמים עברתי,
ולא ידעתי שאין לי לב.
לא ידעתי.