אתה היודע  בי, היודע מה רבו הם המכשולים והמכאובים בדרכי
אליך.
איך תנחמני ואני זעופה, קרועה על אדמתך.
רק תאמר כיצד? ואיך? רק לו תראה את
הדרך
והדרך קרה וחשוכה צרה ונמשכת, ואני בה הולכת צעד צעד בעקבותיך.
ומדי פעם עוצרת, מתעקשת חותרת.
סליחה.
אבל כזאת היא אני, הרי לא תרצה בי כעיוורת אחריך. ואולי כן?
אולי איבדתי משהו בדרך? תמימות, ניחוח של ילדות? או אולי זוהי
דרך אחרת, שונה, לא מוכרת. מזוככת יותר, מחייבת יותר. ורק
בנאמנותה אין עוד כמותה - עיוורת, מסוממת...
רק לו תוסיף זיקי אור בדרך. רגעים בהם קורא הדוד לרעיה, רגעים
בהם אני כולי נצורה, רגעי "לכה דודי לקראת כלה". רגעים שבהם
אין לא דרך ולא קרה, יש אמת אחת חדורה, כנה וברורה.

אך עד כאן, כי הרי מבוא השחר אני זעופה, בוכייה, קרועה על
אדמתך.
איך לא? איך אוכל ולא אמעד יום בו אהובי חתך, נגס בבשר עצמו?
נשך ולא רחם, מול עיניי חטא ואני עודני בדרך, בדרך אליך. כה
פשוטה אני. עלובה, ניצבת קטנה מול תעצומות עוזך.
אך רק, לו לא נשגב ממני בינה, בדרכי בדרכך.




ג' שבט תשס"ו - יום דין ציבורי באולם (או עולם) כמעט ריק
ואילם.