היום, אחרי שנים של מאבק, ולא רק עם הסרטן, כי זה דבר שלמדתי
לחיות איתו כבר מזמן,
נועצת דגל ניצחון מעל קבר של שקרים,
יושבת, מנסה להעלות בכוח רגעים מאושרים.
אך הזכרונות - כמו הנשמה, חלולים הם כחור שחור,
כי במשך שנים כה ארוכות התאמצתי להמשיך הלאה, אותך ואת הסבל
להשאיר מאחור!
לא רציתי שיכאב לך, לא רציתי שתסבול,
רציתי להתנתק ממך ומן האכזבה ואת החורבן להשאיר להרקב בחול.
וגם אחרי שאת לבי נעלתי מאחורי סורג ובריח, אחרי שחיים שלמים
בניתי,
הקמתי משפחה מאושרת, אותה שמרתי מאחורי מבצר ללא צריח...
לא מסוגלת לשכוח! עדיין לא נרדמת בשלווה.
לעולם עוד לא אוכל לסלוח! כי עקרת מתוכי את התקווה.
כי יש דברים שכסף לא יכול לקנות,
אין דרך לפצות על לילות של דמעות,
והקרירות שדבקה בי וחוסר האמון המוחלט...
תמיד הייתי מוקפת אנשים ובכל זאת הייתי לבד.
וגם לאחר שבלעתי כדורים, אחד אחרי השני,
והתפללתי לקום למציאות אחרת, העיקר לא להיות אני!
התעוררתי לאותו סיוט, אותו אני חיה שנים, חיה אותך ואת הרע
שצוחק לי כל בוקר בפנים.
הגיהנום הבלתי פוסק, הביזוי, ההשפלה,
כמו שטן חדרת לי לתוך העור, הבאת על חיי קללה.
יושבת ומביטה לאחור, איך הפכת את חיי לקומדיית טעויות,
מהחובות ידעת להתחמק - ברחת! ניסית לקטוף רק את הפירות.
כשנכנסתי לתיכון לא היית שם, גם לא כשסיימתי כמצטיינת השכבה.
גם לסיום הקורס לא הגעת, כשהייתי החיילת המובילה בחטיבה.
לחתונה גם לא הוזמנת, האמת, גם לא היית חסר,
לא ילדה, כבר מזמן לא תמימה, מכירה משהו טוב עכשיו - משהו
אחר!
קמה כל בוקר בנחישות לקול ציפור, לקרן אור,
לא מתכחשת - למדתי כבר לחיות עם אותו חלל שחור.
אך יודעת, שלא כמוך, הדרך שלי עוד ארוכה!
ואני כולי דרוכה קדימה - זוהי נקמתי המתוקה!
כעת, נושאת ברחמי דור המשך, אך לא שלך!
לראשונה מזה שנים מאמינה בכוחה של אהבה.
בונה משפחה עם ערכים, יולדת מלאכים לחיים בטוחים.
כי מילדים לא מתגרשים!
זכור זאת להבא.
מוזר שפעם בכלל יכולתי לקרוא לך... אבא.