אמא היא בת יחידה.
תמיד לבד, הכול בעצמה.
ידענו שיש לה בת דודה.
ידיי דומות לשלה, אמא אמרה.
ועכשיו אנחנו בה פוגשים,
חצי יובל מהפעם האחרונה.
ושורשי השיגעון מתגלים,
הכר עליהם צמחו, נחשף.
לרגע הן הופכות ילדות,
צוחקות, שמחות.
קצת פחות תמימות.
ויחד הן משחזרות את השיגעון,
של אמא של אמה,
ושל אחיה. האבא של בת הדוד.
ועל הסבתא שלהן -
"אמא לא מתפקדת"
קוראת לה בת הדודה הפסיכיאטרית -
אם המשוגעים, אמנית מתוסכלת,
ציירת שחלמה לנסוע לפריז,
בשיא הפריחה, בראשית המאה.
וכשנאסר עליה -
היא עצמה כבר לא הייתה.
אחיי ואני מתבוננים בהן,
לשבריר של רגע הן שוב ילדות.
לפני שהבינו את המחלות.
ואני חושבת לעצמי,
איך תסכול של אישה אחת,
צובע דורות כה רבים.