תסתכלי על עצמך.
לא, לא במראה, בדימיון.
תסתכלי על מי שאת שואפת להיות.
את שם?
את איתי?
יופי, אז אפשר להמשיך.
קחי נשימה עמוקה.
עכשיו תגידי לי מה את רואה.

איבדתי אותה. ברחתי ממנה. ממני. הקול שלה, בעצם שלי, הפך להיות
עמום יותר ויותר ואני שקעתי לאט לאט. פתחתי עיניים ומסביב היה
אור. הייתי בגן. גן גדול כזה, מלא עצים שצבעם כתום. עלים
צהבהבים מבשרים לי סתיו. אני אוהבת את הסתיו. יש בו משהו כל כך
יפה. כל כך קר. כמעט כמוני. איך אני משלה את כולם שאני חמימה
ואוהבת. אני לא יודעת. אני באמת אוהבת, אני פשוט... טוב, פשוט
לא יודעת איך להסביר את זה. אני חושבת שהבנתי איפה אני.
פלאשבקים ממנו, מהזמן ההוא. הפעם שהייתי מאושרת. הם יכעסו עליי
אם יידעו שדווקא לשם בחרתי לברוח. אבל זה היגיוני לי, אני תמיד
בורחת אליו כשרע לי ועצוב. ובעצם גם ששמח וטוב. אני תמיד בורחת
אליו. אני לא יודעת מה כל כך מיוחד בו. אבל הוא שם. בזיכרון
שמסרב להרפות. אולי זאת בעצם אני שלא מסוגלת להרפות. זאת אני.
אני אשמה במצבי התקוע. אני אשמה בדכדוך שתמיד שם. אני אשמה
באכזבה שאני מסרבת כל כך להשליך מעליי. והנה הוא עומד שם מולי.
לבוש שחור, כמו בפעם הראשונה שאהבתי אותו. וצעיף שמגן מהקור
תלוי לו על הצוואר. הוא מסתכל עליי עם חיוך קטן, חצי חיוך. כמו
שאופייני לו. והעיניים הכחולות שלו מסתכלות לי בעיניים. אני
ארכין את הראש, כי ככה אני יודעת להתחמק מהמבט הפולשני הזה.
חזרנו לשבת מתחת לעץ וכל הסיפור קרה מהתחלה. שקעתי בהרגשה כמו
בפעם הראשונה. אהבתי אותו, כמו בפעם הראשונה. שלפני האכזבה,
ולפני העלבון. לפני השתיקה והתתעלמות. לפני הדמעות.

אני אוהבת אותו. זאת לא הפעם הראשונה שזה מכה בי. זאת הפעם
הראשונה מאז שהתחלתי להמשיך. חשבתי שעזבתי אותו בעבר. לפני
שסגרתי את הדלת שלחתי מכתב. ביקשתי לדעת. לא קיבלתי מענה. ספק
אם זכיתי ליחס בכלל. אבל זה לא מפליא אותי. אני לא מחכה לו.
אני מחכה להוא שיבוא וישכיח אותו ממני. יגרום לו לעזוב בכוח את
הפינה שתפס. יעקור אותו משם וישאיר רק זכר קטנטן של אהבה
ראשונה. אני מבולבלת. אובדת עצות.

שיקרתי לך. ואני מצטערת.
אמרתי שעכשיו טוב ושמתי מסכה עם חיוך ועם עיניים נוצצות.
בשעה שפשוט רציתי לברוח, לבכות.
לבכות עליו. עוד פעם. עוד פעם אחת ודי.
את מבטיחה לי, צליל, שזאת הפעם האחרונה?