יש לך פוטנציאל, היא קבעה. אף אחד לא מבין למה את לא משתמשת
בו. לכסא המצופה עור חום שישבתי עליו היו רגליים דקות חלודות,
ובצד המושב ועל המשענת ראו לו את הספוג הצהוב שבפנים. גם לו יש
פוטנציאל, חשבתי. אבל מישהו גירד אותו, ועכשיו הוא עוד יותר
מכוער.
החלטתי להמשיך את העבודה שתלמיד מתוסכל אחר ודאי עשה לפניי,
ותלשתי חתיכת עור חומה מצד ימין.
גלגלתי אותה ביד וחשבתי לעצמי שגם אם היו לוקחים את כל החתיכות
שכולם תלשו ומנסים להדביק אותן, זה אף פעם לא היה אותו כסא.
הספוג החרדלי שבפנים מפורר, ובכלל, נו באמת - כסא עם סלוטייפ
יראה פתטי להחריד, כמעט כמו המקום הזה. ואז היא הרימה קצת את
הקול אז הסתכלתי אליה.
א-ז, א-י-ן ל-ך מ-ה ל-ה-ג-י-ד? היא שאלה. מטון הדיבור שלה
ומאיך שהיא משכה את המילים הבנתי שהיא מצפה לתשובה כבר כמה
דקות.
המבט הריק הזה לא יעזור לך הפעם, את חייבת לדבר,  אמרה. רציתי
להביע זלזול. אם הייתי יודעת להרים גבה אחת הייתי עושה את זה,
אבל אחרי שבוע של טירוף הבנתי שמראה הגבה האחת כנראה לעולם לא
יעבוד עליי. זה פשוט לא אני. כשהמורה למתמטיקה שאל אותי מה
לעזאזל אני עושה במקום לכתוב אמרתי לו שזו חלק מהתרפיה שלי.
הוא רשם משהו ביומן ואז אמר שנמאס לו מהבדיחות שלי. גם לי נמאס
מהבדיחה שהיא אני.
אז הרמתי את שתיהן.
באיזו זכות היא קוראת למבט שלי ריק. המבט שלי הוא המבט הכי
עמוק, הכי בעל משמעות, הכי הצהרתי, הכי אובדני, הכי
אינטליגנטי, הכי מרדני שאפשר להוציא כל עוד מדובר רק במבט. ומה
היא, בסך הכל. מה היא. יושבת בחדר הזה כבר שלושים שנה בערך
וממציאה לילדים פוטנציאלים. תראו איך היא מסתכלת על הציפורניים
המטופחות שלה. במקומה, הייתי מעדיפה לשבת עם עצמי ולחפש יכולת
לא ממומשת בכסא הזול הזה שאני יושבת עליו, או בשולחן המקולף.
אולי הם יענו לה.
את לא רוצה לעשות משהו עם החיים שלך? כמה זמן זה ימשך? לא חבל?

את לא רוצה לעשות משהו עם החיים האלה שלך? את לא רוצה? את לא
רוצה? פירקתי את השאלה לגורמים ולאט לאט הבנתי את המשמעות שלה.
עניתי לעצמי ונעשה לי עצוב קצת. לא משהו רציני. הפסקתי לגלגל
והרגשתי את הגבות שלי יורדות, ניסיתי לייצב אותן.
טוב, בואי ננסה לעשות משהו. היא הזילה ריר על האצבע כדי שיהיה
לה יותר קל להפריד דף אחד מכל הדפים המוכנים שבצד שמאל של
השולחן. בכל זאת הוציאה שניים והיא נאבקה עם זה, עד שחטפתי לה
אותם והפרדתי.
נתבקשתי על ידה לצייר עץ. הפלתי על הרצפה את החתיכה שעוד שכבה
ביד שלי ועם העט השחור ציירתי אותו עם שורשים, וגזע משמעותי,
עם ענפים וצמרת עגלגלה ופרגנתי לו גם כמה פירות - בדיוק כמו
שאמרו לי בכיתה ו' לצייר כדי שלא יורידו לי פרופיל בצבא. אבל
כלי נשק עושים לי מפחיד חוץ מסכינים.
קפאתי מקור, הסתכלתי הצידה וראיתי את המאוורר החדשני שלה מכוון
את עצמו עליי. אחר כך הוא עבר אליה וגרם לי להסתכל על השיער
שלה שוב. אני פשוט שונאת את השיער שלה. הוא כל כך מטופש. אם
כבר קצוץ, אז למה מחומצן. ואם כבר מחומצן, אז למה רק שליש
ממנו. שיער הוא מסוג הדברים שצריכים להיעשות בדיוק מירבי. אחרת
זה נראה מעצבן.
עכשיו תציירי לי ילדה, היא הביאה לי דף חדש. ציירתי את אחותי
הקטנה ונשענתי אחורה. היא לקחה את הציור והתבוננה בו ארוכות.
אחר הורידה את המשקפיים, בהתה בי איזה דקה ואז החזירה אותן. זה
עניין כזה של אנשי חינוך. האמת, שבשבילי זו הזדמנות נהדרת
להפגין את כל סוגי המבטים וההבעות שלי. אולי מישהו יראה בי
משהו שאני לא רואה. ואז מתחילה תחרות בינינו ובסוף הם נאנחים.

בתנועות מהירות היא לקחה פתק קטן, קשקשה עליו משהו בלי להרים
את העט בכלל והגישה לי אותו כשהיא מחזיקה אותו באלכסון.
למקרה שתצטרכי. היה בו מספר טלפון של בזק והשם שלה.
התכוננתי לצאת מהחדר, אבל הסתובבתי. לקחתי עט ובצד השני של
הפתק שרבטתי משהו והנחתי אותו בעדינות על השולחן.
"אני לא צריכה אף אחד"