איילת היא כוסית תל-אביבית שכזאת - שיער כהה חלק וקופצני, חזה
גדול, שפה תחתונה בשרנית, שמשתרבבת מטה במין נונשלנטיות
תמידית, אבל בראש שלה היא תמיד משהו אחר. יש לה דחף עצום
להשתנות.

איילת נכנסה בטעות או בכוונה לראש שלי, ואני לא יודעת אם שמה
לב לזה בכלל בהתחלה. אני לא יודעת אם יש לה דרך לצאת. אני לא
מצליחה להוציא אותה. היא משגעת אותי. אני משתגעת. לפעמים אני
מתעלמת מהמחשבות שלה, אבל הן בעצם המחשבות שלי.

בפעם הראשונה שהתוודעה אלי, איילת ציירה לי בראש תמונה
ראשונית, סקיצה של עצמה. היא השתמשה בפרטים מהמחשבות שלי,
מהחלומות שלי, מהזיכרון שלי - מן ערבוב של הכל. אני זוכרת
אותה נזרקת על מיטה באמצע חוף ים מושלג בקצה האחר של העולם.
מיטה זוגית, סדינים אדומים, הרבה כריות. יש משהו מאוד מלנכולי
בדרך בה היא שכבה לה שם. השיער שלה התארך והתקצר בקצב מהיר
והצבע שלו שיחק בגוונים אדומים-כתומים, אחר-כך כחולים-סגולים
ובאיזשהו שלב הוא נצבע בצבע לא מוגדר שהוא קצת מהכול. יכול
להיות שהיה לה מישהו בין הסדינים והוא נגמר לה כבר.

לאיילת יש אוסף ענקי של חלומות שהיא לא מעיזה לחלום. אני חולמת
את כל החלומות שלה בשבילה, כדי שהיא לא תרגיש לבד. אוי! אני
כל-כך שונאת אותה! לפעמים כל המחשבות והחלומות שלה מתערבבים עם
שלי ועם המציאות ואני לא מוצאת את עצמי יותר. אני לא יכולה
להירדם בלילה. להתעורר בבוקר. לחיות.

איילת היא קצת כמוני, במובנים מסוימים. היא מחקה אנשים אחרים.
אנשים שמשדרים משהו רחוק יותר - טוב יותר. היא מנסה למשוך
תשומת לב מעצמה, ממכם או ממני.

לפעמים היא מציירת לי בראש לב פצוע ושולחת מסרים של נטיות
אובדניות (או עוד תשומת לב). היא משוויצה בחצאי-אחים שלה. בחצי
המשפחה שלה. בחצי האהבה שלה (אהבה מתוך רחמים). בחצי חיים שלה.


איילת בשבילי היא הפסימיות הטוטאלית.

איילת רוצה להיות מפורסמת. כשהיא לבד על הבמה היא מרגישה
חופשייה. ה-"ספשאל" שלה, האור המיוחד לה. היא שחקנית מלידה.
וכולם מאמינים לה, חוץ ממני. כי אני זו היא, לפעמיים, ואני
יודעת טוב מאוד מה עובר לה בראש. (היא לא באמת אוהבת אומנות,
היא עורגת לחופש האומנותי).

איילת נאחזת בכל פיסת נשיות שמישהו מוצא בה, כי היא כבר לא
מוצאת בעצמה (למרות שהיא יודעת להשתמש טוב מאוד במיניות שלה).
היא רוצה להרוס משהו בגוף שלה כדי להחצין את מה ששבור בה
מבפנים. מחריבה את הגוף שלה בעזרת כל חפץ חד שמוצאת; סכין
גילוח, סכין מטבח או סרגל מתכת פשוט. בלילות קרים היא חולמת על
מוות מדהים. מתלבטת בין התאבדות קלאסית למשהו חדשני ופרוע. היא
מתכננת משהו שיכתבו עליו בחדשות, משהו שיזכרו.

איילת לפעמים היא כל-כך מגעילה. היא תכנס לדיכאון רק כדי
שתעזרו לה לצאת ממנו. היא מדברת בכלליות. מחזיקה שני אנשים
לפחות שיעמידו אותה בכל פעם שהיא נופלת (עיוורים וחלשים,
נותנים לה לסחוט אותם עוד ועוד, עד שלא נותר בהם כלום).

איילת מאוד אוהבת את הרעיון שכולכם קוראים אותה עכשיו. או שלא.


הו! איילת שלי, חומד. אני אוספת את דמעותייך במבחנה קטנה, כדי
לדעת איך אנשים של חורף מרגישים באמצע הקיץ; כשהשמש שולחת חצים
של אש, כשאנשים מנפנפים באוויר שסביבם כדי להזיז אותו, אבל
בעצם לא משנים בו כלום.

מאי 2006