מוקדש לכל בנות ישראל, באהבה גדולה.

התשובה טמונה בחינוך.
אין ספק שכל מה שתקראו בהמשך, נובע מכך שמגיל אפס, אנו - בנות
ישראל הצנועות והחסודות - יונקות עם חלב אימנו את יעודנו בחיים
כרעיות ואמהות בישראל.
מחקרים מראים, כי בתוך כל אמא יהודיה, (ואצל הדתיות בעיקר) -
גם המרוקאיות והתימניות - עמוק בפנים, מסתתרת פולניה קטנה,
שמתפרצת החוצה ברגע שהבת באה לעולם, ומממשת את עצמה בחינוך
הילדה מרגע היוולדה לקראת מטרתה האמיתית בחיים - למצוא בעל.
המומחים הגדולים בעולם לא מצליחים להסביר את הדחף הזה, שמניע
כל אישה באשר היא, ובמיוחד אצל האמהות היהודיות, פשוט לחפש...
בעל. בעדיפות לאחד עשיר, חכם ואם אפשר - גם יפה.

הקטע הבא, מבוסס על ניסוי אמיתי שנערך בשטח, בסביבה הטבעית של
היצור הנ"ל, שבמונחים מדעיים נקרא - "המחפשת", והוא מראה
תמונות שונות בחייה של הילדה הדתית הממוצעת.

זה מתחיל כבר בגיל שנה, כשהמחפשת הממוצעת מגיעה בפעם הראשונה
למעון. היא מתקרבת אל הילד הראשון שהיא רואה, ולוכדת אותו
ברשתה.
בהתחלה היא רק רוצה לשחק איתו, אבל לפני שהוא אפילו ישים לב,
הוא יהיה החבר שלה, ורק שלה, וישחק רק איתה בקוביות... אוי לו
אם היא אפילו תחשוב שהוא בוגד בה עם הבלונדינית הזאת עם החיוך
המתוק שרוצה לשחק איתו בקוביות, ואם היא רק תדמיין שהיא ראתה
אותו נותן למכוערת ההיא עם הנמשים חיבוק ביציאה מהגן... חבל על
הפרצוף החמוד שלו...

בגיל ארבע, זה כבר משתכלל.
במסיבת היומולדת שלו, החבר התורן ירקוד רק איתה במעגל של
ה"עוגה עוגה", יכבד אותה ראשונה בעוגה, יתחלק איתה במתנות שלו
וכו'.
בגן, הוא תמיד יהיה האבא, והיא תמיד האמא, הוא תמיד הרופא,
והיא תמיד החולה... הם יכריזו קבל עם ועדה, שכשהם יגדלו - הם
מתחתנים!

בגיל שש, היא מגיעה לבית הספר.
בשלב הזה, היא למראית העין לא מעוניינת בבנים, ("הם תינוקיים,
הם משחקים רק במלחמות ומכוניות, הם מתנהגים לא יפה..." ושאר
תירוצים שונים.) אך למען האמת, זוהי רק טכניקה חדשה שהיא רכשה:

"הקשה להשגה."
ואכן, לפי האמירות הנושנות, שאימהות רבות משננות לבנותיהן
"ממכות יוצאות נשיקות", או לחילופין - "הוא מרביץ לך כי הוא
אוהב אותך" השיטה הזו עובדת לא רע בכלל...
כשחושבים על זה - אין בכלל שנאה בעולם, הרי כולם מרביצים לנו
כי הם בעצם אוהבים אותנו... זה הכול בגלל שהם לא יודעים איך
להביע את עצמם.

הגענו לגיל 10. הבת הממוצעת מגיעה לבני עקיבא.
היא ממשיכה בתפקיד הקשה להשגה, ואף מתחילה במלחמת הישרדות כנגד
שאר המחפשות בגילה, במלחמה על תפקיד "מלכת השבט", שהרי ככל
שהיא יותר מקובלת על שאר המחפשות, יש לה יותר מעריצים, ומכאן
אל החופה - תובטח לה דרך קלה במיוחד...

בגיל 12, המחפשת חוגגת בת מצווה. לפעמים זו סתם מסיבה באולם,
לפעמים טיול לכל החבר'ה, אבל הרבה מן המחפשות מנצלות את האירוע
כדי להפציץ ובגדול - הן חוגגות זאת בשלל דרכים וצורות שונות,
על מנת להשיג תשומת לב רבה ככל האפשר. ערבי קריוקי, מסיבות
ריקודים (למי הבן הכי חמוד יושיט את ידו בשיר "אני עומד/ת
במעגל"?!), ועוד כהנה וכהנה, כיד הדמיון הטובה על הוריהן.
כמובן שהיא גם מנצלת את מסיבות חברותיה להפגין הופעה מרשימה
בעיני הבנים...
וכך גם בשנה שלאחר מכן, בבר המצוות של הבנים בשבט. אחרי הכול,
מה לא עושים בשביל למצוא חתן, ומהר?

בגיל 13, היא מוותרת על הנוחיות של הבית, ומתחילה לצאת לטיולים
של התנועה. מחנות, מסעות ושאר אירועים, העיקר - לפגוש בנים.
היא פתאום גם מתחילה להיות פעילה חברתית עקשנית במיוחד - נוסעת
לכל הפגנה, בכל רחבי הארץ - מכיכר רבין לכיכר ציון ובחזרה,
קושרת סרטים כתומים, כחולים, לבנים ובכל שאר צבעי הקשת, ועולה
עם חבריה על גבעות להקים מאחזים. מה לא?

גיל 16, היא רואה אותו באוטובוס, יושב בספסל האחורי. או אולי
הקדמי. או סתם צועד במעבר. בדרך כלל הוא לובש ג'ינס וטי שרט,
הכיפה מונחת ברישול על ראשו, מחליקה הצידה. היא מיד מוציאה את
המסרגה והחוט ש"במקרה" היו לה בתיק (שהרי כמובן, זהו אביזר
חובה לכל מחפשת - הדרך האולטימטיבית להתחיל עם בנים: לגרום לו
להתחיל לדבר איתך ולבקש ממך שתסרגי לו כיפה. הרי מה קושר יותר
שני בני אדם ממתנה כל כך מושקעת ואישית כמו כיפה הנסרגת במיוחד
בשבילך?) ומקווה שהוא ירים את הראש ויראה, ואולי אף יתחיל
בשיחה. בלב, היא מברכת את זו שסרגה לו את הכיפה הנוכחית שתישרף
בגיהנום, ובכל שאר הדימויים שעולים במוחה לסבל נוראי. אבל זה
בסדר - זה באמת ברכה. הרי יסורים מכפרים...
כשזה לא עוזר, היא מוציאה תפוח, ומברכת בשקט - אבל מוודאת שהוא
יכול לשמוע. אולי הוא לא שם לב שהיא דתיה? אולי הוא יענה "אמן"
ואגב כך יוסיף משהו?
אבל הוא רק פולט "אמן" קצרצר לעצמו, ולא מגיב כלל, שהרי בני
ישראל הצדיקים ויראי השמים הם בני תורה, המחונכים לאהבת ה'
והתורה בלבד, ויודעים שאסור להרבות בשיחה עם האישה...

גיל 18, המחפשת הממוצעת מבינה שמטריקים לא תבוא הישועה, ופונה
לכל העולם ואשתו (אפילו הוא נשוי והיא לא!) בבקשת עזרה.
כמה בליינדייטים שסידרו החברות / האחים / המורות / הרבנים, או
במקרה הבאמת גרוע - השדכנים המקצועיים ששכרה, והבחורה המאושרת
נוסעת עם אמה לבחור שמלת כלה...

כמה עצוב - ככה נכון.





הקטע הנ"ל כתוב כולו בהומור בלבד, ואין לקחתו ברצינות!!! ראו
הוזהרתם...