התחלתי את היום במחשבות על הסיפור הבא שלי, החלטתי לנסוע
לכיוון נהרייה. אין לי מושג למה חשבתי שאני בטוח אמצא כמה
אנשים מעניינים בדרך. אני אוהבת לנסוע ככה, ממקום למקום, כל
פעם אנשים חדשים ואתם, סיפורים חדשים. לפני כמה זמן עצר לי
טרמפ איזה נהג משאית אחד שסיפר לי על הנסיעות שלו ברחבי הארץ,
על החיים שלו ועל כל מיני אנשים שהוא פוגש בדרך. חשבתי לעצמי
שזה די דומה למה שאני עושה, רק שאני גם מעבירה את זה אחרי זה
לכתב ועושה מזה כסף, הרבה כסף. לא כל סיפור שלי זוכה להימכר ב-
15,000 ש"ח, אבל זה בטוח יותר ממה שאותו נהג משאית זוכה לעשות
מכל הסיפורים שהוא זוכה לשמוע מטרמפיסטים.
אני גרה לי במושב בן-שמן, מקום נחמד, קצת חור, אבל מספיק בשביל
שקט בכדי לתת נופך לסיפורים שלי. כל בוקר, אני מאחרת קום,
טורחת לסדר את עצמי איכשהו, שמה איזה דאודורנט ארצי בכדי לשמור
את רעננות .עם כל הלחות הזאת, אני מרחמת על האנשים ש"יאלצו"
לאסוף אותי בדרכי ויאלצו לסבול ניחוחות זיעה ישראליים. אני
צריכה ללכת קצת ביציאה מהישוב בכדי להגיע לכביש הראשי, קצת חם
ולח בימים אלה, אך אני יודעת שזו בערך תהיה ההליכה היחידה שלי
באותו יום (בעצם אצטרך גם ללכת חזרה מאותו מפגש עם הכביש הראשי
חזרה לכשאחזור). אני מושיטה את ידי העדינות בטרמפיאדה לכיוון
בית דגן. אתם בטח חושבים, איך בחורה צעירה (20 פלוס אם אתם
מתעקשים לדעת, אתם לא יודעים שלא שואלים אישה בת כמה היא?!)
מרשה לעצמה לתפוס טרמפים לבד, במדינתנו שטופת הטרוריסטים
והסוטים. יש לי יכולת הגנה מוכחת, בו נגיד שלא הייתי ממליצה
לכם להתעסק איתי. חוץ מזה, זה חלק מהמקצוע, אם לחיות את החיים
של אנשים אחרים, ואחר כך לשכתב אותם, אז סביר שאתקל גם בכמה
דמויות לא צבעוניות שאאלץ להתמודד אתם. עד היום, לפחות,
הסתדרתי טוב מאוד.

עצר לי בהתחלה חייל, שנסע באוטו צבאי. כנראה שמאוד מצאתי חן
בעיניו, כי אני יודעת שאסור לנוהגים ברכב צבאי לעצור טרמפ
לאזרחים. הוא הסביר שהוא בדרך לתל-אביב. תיארתי לעצמי שהוא
ג'ובניק, ובטח החיים שלו די משעממים ולא מספיק בכדי לככב
בסיפורי. אמרתי לו תודה, והנחתי לו להמשיך בדרכו. אולי הלך פה
סיפור טוב, אבל אין מה להתווכח עם סיכויים, הרי כמה מסובכים
יכולים להיות חייו של חייל עם רשיון צבאי, ועוד אחד שלא מפחד
ממשטרה צבאית ומסתכן בלאסוף אזרחיות. טוב, אז אולי בכל זאת הלך
סיפור טוב, שיט (באנגלית יש לקללות צליל יותר מגניב מחרא
ולעזאזל).
חיכיתי זמן מה, ויתרתי על אוטבוס שעבר שם, טרח לעצור ולא הבין
למה אני מסרבת לעלות לאוטובוס. נתתי לנהג מבט של "לא תודה",
והלכתי לצידי  האוטובוס כאילו מישהו מחכה לי מאחוריו. לא עברו
יותר מחמש דקות, ועצר לי רכב סובארו 82 צהוב דהוי. אמרתי שזה
בטח מישהו מעניין. כי הרי מי נוסע בכזאת גרוטאה, שאפילו מזגן
אין בה, ומטה להתפרק בכל רגע. הנהג, צפוף פיגמנטים, במבטא ערבי
קל אמר שהוא נוסע לתל אביב. הסכמתי, ועליתי על הרכב. ג'ובניק
הוא בטוח לא.

הנהג סיפר שהוא מרמלה, והוא סוחר בחלפים של מכוניות פיז'ו
ישנות. שאלתי אותו למה הוא לא נוסע בפיז'ו ישנה, והוא אמר לי
שהוא לא רוצה לקחת בקלות החלפת חלפים באוטו שלו. הוא רוצה לשים
את האוטו במוסך כמו כולם, ושמישהו אחר יטפל לו באוטו. הוא
הסביר לי תיאוריה מוזרה על זה שגינקולוג לא יכול להיות רופא
נשים של אישתו, זה לא אתי לטעמו. "איזה יופי", אמרתי לעצמי,
"סחתן על הדמות שמצאת", הוספתי גם כן, "גם סוחר חלפים וגם
רוחני" סיימתי את התלהבותי ועברתי להתקפה פנימית עם "מה פתאום
הוא משווה אוטו לאישה, מה גם אותה הוא מעלה על ג'ק?!". בסיכום
מחשבותי שאלתי אותו איך אישתו מקבלת את הרעיון הרוחני הזה שגם
עולה כסף. אז הוא מלמל משהו שבעצם לגיסו יש מוסך של סובארו,
ובעצם הוא די לא משלם על התיקונים. "חנטריש", הפטרתי לעצמי,
"לא יכול היה לשקר קצת. למה להרוס קיטשיות כזאת מופלאה?!".
תהיתי אם אולי מסתתרת פה איזו דינמיקה משפחתית מופלאה. התחלתי
לדמיין את המשפחה שלו ככזאת שאישתו הולכת לאחיו הגניקולוג
לטיפולי פוריות ואחיו מתקין חלפים ישנים של סובארו במזדה החדשה
שלו (ראיתם פעם גניקולוג עני) וגיסו גם הולך לאחיו הגניקולוג
כי הוא בעצם טרנסווסטיט. בלי לשים לב, שאלתי אותו בחיוך אם גם
גיסו אוהב אגזוזים (או בעממיות, אגזוזן). הנהג לא הבין על מה
אני מדברת, ואמר שגיסו דווקא מכור לאופנועים, ויש לו אכול
אופנוע (ציטוט). "טוב, הלכה התיאוריה", אמרתי לעצמי. איבדתי
קצת עניין עם החיים שלו, מה אני אגיד, לא מספיק מפותחת הדמות
שלו לטעמי. טוב, אז אולי היו לי ציפיות גבוהות מידי.
התקרבנו למחלף "השבעה", ביקשתי ממנו לעצור לי ליד תחנת הדלק
שם. הוא עצר לי, והנחתי לו להמשיך לדרכו. סידרתי לי את הסיפור
של הדמות הזאת בראש, ואולי אני אפתח את הסיפור המשפחתי
שדמיינתי בכל זאת בסגנון "אל-מדובר" הגאוני ("הכל אודות
אמא").
לתחנת הדלק נכנסו ובאו הרבה אנשים, רוב האנשים לא נראו לי
מעניינים, למעט נהגת משאית אחת שנראתה מאוד קשוחה, בסביבות גיל
20, גבוהה עם סרבל וכובע עם סמל של הובלות "ציון" או משהו כזה,
ושיער בלונדיני מקורזל שהסתלסל לו מתחת לכובע. נראתה טיפוס
בהחלט צבעוני. פניתי אליה בשאלה "לאן את נוסעת?" השגרתית,
והבלתי ניתנת להתחמקות, במיוחד כשאת נוסעת לבד, ואין לך מישהו
להגיד "סליחה, אין מקום", זה הרי יהיה מאוד לא מנומס, לא?! היא
ענתה לי שהיא נוסעת לחיפה. שקלתי לעצמי שזאת נסיעה די ארוכה,
והאם כדאי להסתכן בשעמום כלכך ארוך, במידה ותתברר הבחורה כדמות
ריקנית לחלוטין.  בינתיים היא בחנה אותי, או שהיא חשבה שאני
מנסה להתחיל איתה (חשדנות נשית טיפוסית) או שהיא חשבה להתחיל
איתי (חשדנות נשית טיפוסית שלי, הפעם). בכדי למנוע אי הבנות,
הסתכנתי בחשיפת כוונותיי וסיפרתי לה את מטרת נסיעותיי. היא
הסתכלה אלי במבט מוזר של "מה זאת התמהונית הזאת", אך הסכימה
שאצטרף אליה, בתנאי שאשב בצד הקרוב לדלת בדו-מושב שליד הנהג.
כנראה שזאת הדרך שלה להראות שהקטע שלי לא כל כך משכנע, ואולי
זאת הדרך שלי להתחיל איתה, כי הדמות הקטנה שלי לא נראית ממש
מתאימה לרוצחת הטרמפיסטית מבן-שמן, והתיאור הזה גם לא נשמע כל
כך קליט שרוצחת תרצה להשתמש בו. לא שלא היו לי כוונות, אבל הן
כוונו יותר למה שבפנים, ואני לא מתכוונת להתדרדר עד לכדי פיתוי
קטינות.
במחשבה שניה, היא בכל זאת נראית חמודה, "נראה" אמרתי לעצמי.

התחלנו לנסוע. היא שאלה אותי אם אני עושה את הטיולים האלה כל
יום, אמרתי לה שכמעט כל יום, כי הרי, גם צריך לכתוב את
הסיפורים מידי פעם. היא שאלה אותי אם יש לי חבר, שאני משאירה
אותו ככה לבד כל הזמן. "ישירה הסרבליסטית הזאת, בטח רוצה לברר
אם השטח נקי" חשבתי, ובקול אמרתי לה שאין לי חבר, ואני מעדיפה
את השקט עם עצמי בכדי שאוכל לכתוב בלי ביקורת ובלי לחצים של
קשר קבוע. בשינוי נושא מהיר, שאלתי אותה למה היא עושה את
העבודה הזאת, ומיד הסברתי שאין לי התנגדות לזה שנשים עובדות
בעבודות סזיפיות כאלה, פשוט , אני לא רואה כלכך הרבה נשים
עושות את זה. היא הסבירה שלפני כשנה היא השתחררה מעבודה
כמדריכה קרבית בצבא, ושהיא רצתה לחסוך כסף בכדי לנסוע לטיול
בדרום אמריקה, ושאין לה כוח לעבוד בעבודה נדרשת כמצרית בבית
מלון, או בעבודה בתחנת דלק. הובלות, כך הוסיפה, מכניסות כסף
טוב יחסית, יש מזגן, ורק נוהגים כל היום. ולנהוג אין לה בעיה,
רק שעצבן אותה לשמוע גלגלץ כל היום. אמרתי לה בקריצה שהיא
נשמעת קרבית לאללה, ושאלתי אם היא ככה גם עם חבר שלה. "החזרתי
לה את הכדור" גלגלתי במוחי. ראיתי את המחשבות שלה על התשובה
שלי רצות. היא עדיין לא חשה מאוד בנוח איתי. היא אמרה שאין לה
חבר, ושהאמת לא היה לה משהו רציני כבר הרבה זמן, אז אי אפשר
לבדוק את התיאוריה שאני מציעה. הבנתי את הרמז. ידעתי שהמשחק
הזה ששומר על עניין מסוים בייננו,  ויעזור לי לפתוח אותה יותר
(ולא לזה התכוונתי). שאלתי אותה עם היא ניסתה להתקבל לקורס
טייס או משהו כזה, כי מתי שהיא התגייסה בטח בדיוק התחילו עם
השילוב של נשים בקורס, ואם היא כלכך אסרטיבית, היא בטח הייתה
מנסה. לא להפתעתי, היא אמרה שאכן היא ניסתה להתקבל, ואף עברה
את ארבע השלבים הראשונים, אבל היא עפה מהקורס על עודף ביטחון
עצמי. גם על זה אי אפשר להגיד שהופתעתי. בהמשך, כך סיפרה, היא
ניסתה להתקבל לחובלים, אבל הרופא מטומטם בחובלים החליט שיש לה
איזו שהיא בעיה בלב, ושהיא לא יכולה להתקבל לקורס. היא התחילה
לרטון על כך שהיא ניסתה במיליון דרכים לשכנע שמה שטוב לאוויר
טוב לים, אבל זה לא ממש עזר לה. לבסוף, בשל היותה בעלת דרגה
גבוהה בג'ין-צ'אן (איזו שהיא  אומנות לחימה שנשמעת כמו מסעדה
סינית לטעמי) היא הוצבה להיות מדריכת קרב מגע. עשיתי פרצוף
עצוב בצער ומלא סמפתיות, על חוסר הצלחתה במאבקים שלה, ותהיתי
בחיוך אם היא לא חשבה להפליא מכותותיה . היא אמרה שבאמת היה
מצב לכניסה ברופא הזה, אבל הוא היה כל כך פתתי בתירוציו שהיא
וויתרה לו. בניסיון לשמור על רוח הקרביות, שאלתי אותה אם היא
מובילה במקרה משהו אקזוטי. לצערי היא אמרה שזה רק משלוח פרחים
ליצוא לנמל חיפה, שבגלל כל מיני סכסוכים בנמלים הדרומיים,
נאלצים לעשות משלוחים דרך נמל חיפה, ובהעדר רכבת משא, יש לה
הרבה עבודה. סיכמה בחיוך מה. אולי בכל זאת איזה מריחואנה
מגידול מקומי בשדות השומרון?! ובעקבות המבט חסר הסבלנות שהיא
הפליאה בי, מלמלתי משהו על זה שניסתי לפתח תיאורית רשת סמים של
יוצאי יחידות קרביות שמייצאים את הסמים ללבנון בחסות הממשלה
שככה היא מלבינה אותם. היא חייכה על הדמיון הרב שהפגנתי.
שתקתי.

רק עכשיו שמתי לב, שהיא שומעת את "רדיו-דרום" שהייתי שומעת
בקביעות כששירתתי בפיקוד דרום, והבנתי למה היא אמרה ש"עצבן"
אותה לשמוע גלגלץ. שיבחתי אותה על הבחירה בתחנה המצחיקה הזאת,
שתמיד הפרסומות בה נשמעות כמו סרט סוג ד', אבל יש בה אחלה
מוזיקה, חוץ מהשעות של המזרחית, כמובן. שאלתי אותה איך היא
מצליחה לקלוט כאן את התחנה הזאת, כי אפילו בדירה שלי בבן שמן,
כמה שניסיתי, קלטתי את התחנה הזאת בקושי. היא אמרה שהיא שמה
מגבר בדירה שלה בתל-אביב שמגביר את התדר הספציפי של התחנה
הזאת, כך שאפשר יהיה לקלוט את התחנה גם באזור המרכז, אבל בתדר
קצת שונה מהרגיל. אמרתי לה שזה לא נשמע לי הגיוני, כי אני לא
הצלחתי למצוא את התחנה הזאת כמה שהתאמצתי. אז היא הוסיפה שהיא
כל הזמן נאלצת להחליף את התדר כי היו כבר תלונות של התחנות
האזוריות האחרות, ש"רדיו-דרום" פוגע בסיכויי ההצלחה שלהם.
אמרתי לה שזאת בהחלט תחנה ששווה להקפיד לשמוע אותה, ושאני אנסה
לחפש אותה מידי פעם. לעצמי ציינתי, שיש כאן סטייה חביבה,
ושבינתיים הבחורה עומדת בציפיות, יחסית.
עכשיו הרגשתי כבר מספיק קרובה להציג את עצמי. "ד"א, שמי שירן".
היא קדה עם ראשה ואמרה ששמה מיכל, ושזה מוזר שרק עכשיו אנחנו
מציגות את עצמנו. חייכתי. היינו כבר באזור הרצליה. שאלתי אותה
אם היא תוכל לחטוא בארוחת צהרים קלה באחת המסעדות בירידה ממחלף
הסירה. היא אמרה, שבאמת כבר 15:00 ובטנה כבר עושה קולות. ירדנו
במחלף ולפי המלצתה אכלנו פוקצה עם נקניק, מיונז, ביצה קשה
וחסה. זה סנדביץ שמיכל המליצה עליו ושלבחורה קטנה כמוני מספיק
כארוחה מלאה. מיכל אכלה שני סנדביצים כאלה. אמרתי בחיוך שיש לה
תיאבון בריא. והיא אמרה שחסר שאני אגיד שהיא השמינה, כי גם ככה
הסרבל משמין אותה. אמרתי לה שהיא דווקא ניראת פיצוץ. היא הביאה
נבוך, וקרצה לי. היא שאלה אם זה רק נדמה לה שאני רומזת משהו.
הפעם אני הובכתי. הישירות שלה מגניבה. סימנו את הארוחה, שילמנו
ת'דה-ביל והלכנו לכיוון המשאית. מיכל ציינה שהיא חייבת קצת קפה
להתעורר. הלכנו לחנות הקפה האיכותי הקרובה (ויש כמה כאלה באזור
ההיי-טק-י  הזה) ושתינו קפה קולוביאני עם ארומה כמו שצריך
להיות, ושמעורר כמו שצריך. חזרנו למשאית. כל מה שרציתי באותו
רגע, למרות הקפה החזק, זה לישון. בגלל שידעתי שאין לי עוד הרבה
זמן עם מיכל לפני שהיא חוזרת, לא היססתי לרגע ועצמתי את עיני.
פקחתי בקושי רב את עיניי בכדי לראות את תגובתה של מיכל. ראיתי
שהיא מתבוננת בי, ספק חומדת אותי. נראה לי היה שראיתי את
מחשבותיה על דרך החיים שלי, ועל איך שאני כל הזמן מסתובבת
בדרכים ופוגשת אנשים ואם עם כולם אני כל כך חברותית. נפנפתי לה
ואמרתי לה שאני מצטער שככה נטשתי אותה. אמנם אנחנו לא מכרים
ותיקים, אבל בכל זאת. סיפרתי למיכל שפעם איש אחד שנסעתי אותו
דחף אותי כדי שאני אתעורר, ואף הטיף לי שזו ממש חוצפה לישון
בטרמפ. "מה אני נהג מונית" כך גער לי. מיכל הנהנה בהסכמה
מסויגת, ואמרה שדווקא זה לפעמים בסדר לנמנם קלות, זה באמת לא
סוף העולם, ושאני ארגיש בנוח. לא הרגשתי בנוח, אז התחלתי לשיר
עם הרדיו. היה את השיר Wild Wild Horeses שאני אוהבת של
ה-Roling stones. מיכל הצטרפה אלי. לדאבוני, היה לה קול נוראי,
והיא ממש זייפה, במיוחד בקולות הנמוכים. זה הצחיק אותי, אמרתי
לה בעדינות שאולי כדאי שלא נמשיך לשיר, ובכדי לא להעציב אותה,
הנחתי את ידי בעדינות על כתפה, ואמרתי לה ששמעתי כבר זמרים
יותר גרועים ממנה, ושאני אוהבת אותה בכל זאת. היא חייכה.
היינו ממש קרובים לחיפה, אבל הקפה ששיתנו קודם, כבר אותת
בכוונותיו לצאת. ביקשתי ממנה לעצור בתחנת דלק, כדי שנוכל ללכת
לאנוכיות. באותה הזדמנות הסברתי לה על רגל אחת את הקטע שנוחיות
זה בעצם אנוכיות, כי זה בעצם אחד המקומות הבודדים שאדם בו דואג
לטפל בעצמו. מיכל ציינה שזאת תיאוריה מגניבה, אבל היא לא ממש
אוהבת ללכת לשירותים בגלל שזה בזבוז זמן, ושלרב מלוכלך שם.
למרות זאת, היא הסכימה ללוות אותי  ולשמור לי  על השירותים.
עשינו מה שעשינו, וחזרנו למשאית. שקלתי לעזוב את מיכל שם, אבל
החלטתי שאני אמשיך בכל זאת איתה כי היה לי נחמד איתה. מיכל
התניעה את המשאית צפרה צפירת נהגי משאיות, אני הוספתי שאגת
"יוהו" שאני לא יודעת מאיפה באה לי, והתגלגלנו הלאה. אמרתי
למיכל שמאוד כיף לי איתה, אבל אני לא יכולה להמשיך איתה לנמל,
כי יש לה עבודה, ואני רוצה להספיק לקנות כמה דברים בדרך חזרה.
מיכל אמרה שזה מוזר להכיר ככה אותי ואז אני נעלמת כאילו לא
הייתי שם, ושזה לא דרך נורמלית ליחסים בין אנשים. שירבתתי לה
את מספר הטלפון שלי, דבר שאני בד"כ לא עושה במסעות שלי, ואמרתי
לה שתקפוץ מתישהו, ואם יש לה איזה מסיעה ארוכה, אני אשמח
להצטרף אליה, ולשבור את שגרת המסעות המגוונות שלי (שזה משפט די
מוזר להגיד, תודו). מיכל אמרה שגם היא נהנתה מהנסיעה, אבל אין
טעם שהיא תיתן את הטלפון בדירה שלה כי היא אף פעם לא שם, אבל
היא תיצור קשר איתי. לא ידעתי אם היא מתחמקת ממני או לא, אבל
להבהרת רצינות רצון ההישארות בקשר, נשקתי לה על לחיה, ואמרתי
לה שתשתתדל.
החלטתי שלשם שינוי אני אחזור ברכבת מחיפה. הרבה זמן לא נסעתי
ברכבת, וזה יהיה שינוי מרענן. בטח גם שם אמצע אנשים מעניינים,
למרות שכבר נראה לי שמיכל קצת מילאה לי את כמות החומר על אנשים
וסיפורים להיום.
מיכל עצרה לי באזור של תחנת הרכבת בחיפה. היא חייכה אלי.
התחבקנו, ונפרדנו. נופפתי לה לדרכה ופניתי לכיוון תחנת הרכבת.
מיכל, לעומת זאת, המשיכה בדהרה לכיוון הנמל.  
כשהגעתי לתחנת הרכבת השעה הייתה 17:30 ולצערי תדירות הרכבות
במדינתנו לא גבוהה מידי, כך שהרכבת הבאה הייתה רק ב- 18:45.
הסתובבתי לי קצת בתחנת הרכבת. לא היה הרבה מה לעשות שם. אז
פשוט ישבתי וחשבתי על מיכל ועל איך אפשר יהיה לשלב את הסיפור
שלה עם שאר הדמויות, ולא היו הרבה היום. חשבתי על סיפור בו
מיכל מתאהבת בנהג הריגשי מרמלה, בפשטות שלו ובאהבה שלו לחקי
חילוף של פיז'ו. התעשתתי די מהר מהרעיון המופרח הזה. מחשבות על
לאחד את מיכל עם החייל הג'ובניק כבר נראו לי יותר טובות, והאמת
שמיכל לבד גם נשמע טוב. איך שאני מסתבכת עם הרעיונות, הגיע
הרכבת. מדהים איך הזמן עובר כשחושבים מחשבות לא קיומיות. ברכבת
נרדמתי. תמיד אני נדהמת מאייך שאני מתעייפת לאחר חצי יום של
טיולים. אני תמיד אומרת לעצמי שאני אמשיך לנסוע, ואמשיך לפגוש
אנשים מעניינים, אבל אני תמיד מוכרעת בשלהי היום. אני חושבת
שהספרדים צודקים במנוחה שהם לוקחים לעצמם בצהרים, ובכלל
באיזיות שהם לוקחים את החיים.
בשל הרצון שלי לעשות קניות, החלטתי לעצור בתל-אביב, ולעשות קצת
סיבוב בעזריאלי, בכל זאת, הרבה זמן לא קניתי לעצמי בגדים. אני
לא אלאה אתכם במסע הקניות שלי, זה ממש לא מעניין, זה עוד אחד
מהדברים שאנשים אוהבים לעשות לעצמם ועם עצמם, ולא משנה אם אישה
אומרת שהיא רוצה ללכת עם נשים אחרות, היא תמיד תרצה למצוא
לעצמה בגד יותר יפה מזו שחברתה מצאה. לכן, בכדי למנוע מריבות,
אני מעדיפה להסתובב לבד. רק אציין שקניתי שמלה פשוטה בקסטרו,
וזוג נעליים יפות שמתאימות להליכה. הסיבוב הזה לקח לי עוד איזה
שעתיים. ודי העיר אותי, התעסקתי מספיק עם דברים גשמיים, אך
מהנים, בכדי להיות פתוחה לעוד סיפור מעניין אחד לסוף היום. היה
מזג אוויר טוב, והחלטתי ללכת קצת עד לירידה לאיילון דרום ליד
רכבת צפון. יש שם טרמפיאדה די מסוכנת שאני אוכל לתפוס שם טרמפ.
לא מזיק קצת סיכונים על הלילה.
הגעתי לטרמפיאדה, לא היה שם אף אחד. הושטתי יד וחיכיתי איזה
חצי שעה עד שעצר רכב לבן קטן וישן, אני חושבת שפיז'ו 205, כמו
כל הרכבים של הצבא. נזכרתי בחיוך בנהג מרמלה, ואיך הוא בטח
יוכל לעזור לנהג הנוכחי לשפץ את האוטו הישן הזה.  שאלתי את
הנהג לאן הוא נוסע, והוא אמר לי שהוא נוסע לראשון. שאלתי אותו
עם הוא עובד דרך בית-דגן, והוא אמר שלא איכפת לו לנסוע דרך שם
אם אני רוצה. הנהג היה בחור צעיר עם שיער מתולתל קלות שלפי
התגובה שלו נראה נחמד, למרות שלפי התשובה שלו נראה היה יותר
מידי נחמד. נכנסתי לרכב והתחלנו לנסוע. להפתעתי, הוא התחיל את
השיחה קודם, ושאל למה בחורה 'כמוני' תופסת טרמפים ב- 22:00
בלילה במקום כזה, ושזה יכול להיות די מסוכן. חשבתי לעצמי, שהוא
בעצמו נשמע מחשיד כשהוא שואל את זה, אבל בקול אמרתי לו שאני
סופרת, ושאני נוסעת בטרמפים בכדי לאסוף סיפורים מהאנשים שיתנו
לי השראה לסיפורים שלי. הבחור סיפר לי שהוא בעצמו כותב די הרבה
בזמן האחרון, סתם מחשבות שעוברות לו בראש, ושיש לו די הרבה
אנשים שקוראים את זה, לא משהו בתשלום. הוא שאל אותי אם יצא לי
כבר לפרסם משהו. אמרתי לו שמישהו קנה לא מזמן זכויות לסיפור
שלי ב 15,000 ש"ח, ושאני מקווה שאני אצליח להוציא עוד הצלחות
כאלה בזמן הקרוב. הוא הקשה שוב ושאל אותי אם אני לא מפחדת
שיקרה לי משהו בטיולים האלה. נשמע לי די מרובע הבחור הזה, ושלא
לוקח סיכונים יותר מידי בחיים שלו. בכדי להרגיע את החששות שלו,
סיפרתי לו שאני יודעת להגן על עצמי אם צריך, ועובדה שאני עדיין
כאן. לא מצאה חן בעיני הכיוון של השיחה הזאת, אז השתתקתי.
הבחור גם שתק. הוא המשיך עד לבית דגן כמובטח, ועצר לי בצומת.
אמרתי לו באי, והלכתי לכיוון הטרמפיאדה לכיוון רמלה. תפסתי לי
טרמפ אחרון להיום, הפעם לא מתוך כוונה לקשקש וחשבתי לי לעצמי
על הבחור שהביא אותי לבית-דגן, ושאולי הייתי קצרת רוח איתו
מידי, ואולי הוא יושב לו עכשיו וממציא לו סיפור במחשבות שלו
עלי ועל הדברים שקוראים לי במהלך הטיולים האלה.

מסכנה, חייכתי לעצמי, אין לה אף מושג ומיהרתי לאישתי שחיכתה לי
בבית...