פזמון לבנאליות, הייסורים בריקבון המצחין של התבגרות ושובבות,
כשאני נאלצת לשמוע ביקורת כמה פעמים ובכל זאת להריע לה
כאילו כל פעם נבראה מחדש.
הכי קל לשנוא אותי, את הציוצים הקליטים שבוקעים מהראש כל פעם
שלוחצים
עליו כמו כדור גומי, או בובת פלסטיק מטופשת.
לוקח המון זמן להודות, שקיים מספר מצומצם של אנשים בחיינו
שיודעים להעריך שירה כמו מכוניות משומשות,
כאילו כל העבודה שלי היא לא לשווא.
חבלים שמסתעפים לכמות נכבדת של קשיות שתייה לוחצים לי על
החזה,
זה נראה כאילו חיה לא רציונלית לוקחת את חיי בתמורה -
לזאת של אהובתה היחידה.
ואני מסוגלת להיות נאהבת רבותיי!
להתענג על שורות של שיחות קטנות וחסרות ישע על מקור ציפור
ענפה
או על זאת שפחלצת ותלית מעל הכר שלי בלילה -
היכן שחורשים בתלם את מגרשי הגולף הקטנים בראשי,
ציפורים מגיעות ומנקרות לי את כדורי הרעיונות, מוציאות מתוך
כוונה רעה
את כל האוויר.
אין סוף לרעיונות שלנו, אבל בו זמנית רווחת הדעה של אנשים
חזקים
לקצץ לנו את האומנות כאילו היא הייתה צרעת
וכעת צריך לרסן אותה מהמערכת פן תיפגע בילדים הפעוטים שלנו
בתוך הבית.
המקום הקטן בו צריך לעבוד הוא בלתי אפשרי, השחקנים בתיאטרון
חיי
מלודרמטים כמו הייתה זאת פעם יחידה בה חיו, כאילו
לאחר המוות של אהובך, אתה מסיים לאהוב אותו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.