פרולוג
"מה את עושה?", שאל הקול המפוחד.
"מה שהיה צריך להיעשות כבר מזמן", עניתי בקור רוח.
"את בסדר?"
"למה? אני נראית לך מוזר פתאום? קו קו?", שאלתי בקול מטורף
"מה את עושה עם המפתח הזה?", שאלה שוב
"מה את עושה, מה את זה, מה את זה... בלה בלה בלה בלה בלה בלה
בלה... את מוכנה לסתום?!"
חשבתי.
"את תראי", עניתי
פרק ראשון- הדלת
סובבתי את המפתח, הדלת ננעלה. זהו. עכשיו נשארנו שתינו בתוך
הכיתה המטונפת. השעה הייתה אחת בצהריים.
התעכבתי בסוף השיעור, כמו בסוף כל יום. הכל נראה כמו יום שישי
רגיל. אבל אז החלטתי שזהו - הגיע הזמן להתנקם בה. למרות זאת,
עדיין, הכל חייב להישמר תחת חוקים מאוד ברורים:
1. לא משנה מה לא להתחצף {למה לתת לה סיבה להתנכל אלי אחרי
זה?}
2. לא לנהוג באלימות פיזית.
כל המטרה היא הכאבה פסיכולוגית. ליצור לה צלקת על ידי מילים,
בנועם וברוגע. והדבר הדרסטי היחיד שייעשה יהיה נעילת הדלת.
"מה קרה לך שחר?,' שאלה מבוהלת כולה.
מורות להיסטוריה... GO FIGGER שנייה אחת הן רעות ומלאות ארס,
ובשנייה שלאחר מכן הן נחמדות וילדותיות
זין. היא צבועה מידי.
"כלום", עניתי.
"אז למה את מתנהגת ככה?", כמעט והרימה עלי את הקול.
"איך ככה? ככה מוזר?! ככה פסיכי?!"
"תביאי לי את המפתח!"
"או שמה?"
"תביאי לי אותו!", צעקה. זו הייתה טעות. עלי לא צועקים. לפחות
לא סתם, אני לא חרשת ואין שום צורך לצעוק עלי.
"אל תצעקי. ממילא הבית ספר כבר ריק", חייכתי
היא השתתקה
"אני מקווה שהיום לא תורך לאסוף את הילדים שלך מהגן, כי את
הולכת לאחר... מאוד", אמרתי מרוצה.
לקחתי את הכיסא הריק הראשון שראיתי והנחתי אותו משמאל לשולחן
המורה. הפכתי אותו והתיישבתי עליו כמו רכובה על סוס.
"so.... רוצה לשחק ארץ עיר?"
"מה קרה לך?"
"את לא באמת רוצה לדעת. את רק מפחדת שאני אקח מספריים אפתח
אותם ואצמיד לך לגרון"
"את לא תעשי את זה."
"למה נראה לך?!", אחיזתי בגב הכיסא התהדקה.
"כי אני מכירה אותך"
העפתי את הכיסא קדימה, נעמדתי במהירות וכמעט שצעקתי:
"אף אחד לא מכיר אותי! מאיפה יש לך את החוצפה לומר לי את זה?",
הפנים שלה הלבינו.
שנאתי אותה ברגע זה. העצמות שלי שרפו מרוב שנא כלפיה.
"את חושבת שזה משחק, נכון?", שאלתי ובאותו זמן החזרתי את הכיסא
למקומו והתיישבתי מולה.
"Soothing trance, colors fade and disappear"
" אפשר בבקשה ללכת?"
"מה, לא נחמד לך איתי?!", עשיתי פרצוף עצוב שהתחלף תוך שלוש
שניות לחיוך מטורף.
"את מודעת לעובדה שיש לי פלאפון", נראית מרוצה מעצמך.
"את יודעת שזה לא מעניין אותי?"
היא ניגשה לדלת ובכוח ניסתה לפתוח אותה... חבל. הדלת ננעלה
בשני סיבובים, ליתר ביטחון.
"לא משנה מה קרה אני בטוחה שמירי תשמח לדבר איתך על זה", אמרה
מתנשפת תוך כדי מאמץ.
"מירי לא יודעת איך קוראים לי... מירי לא יודעת מי אני", עניתי
בקור רוח
"אז אפשר להכיר בניכן", אמרה ונפלה.
"את מבזבזת את כל הכוח שלך על הדלת המטופשת הזאת... אני לא
אבתר אותך ואקבור את החלקים ביער! את בסך הכל נעולה עם תלמידה
בכיתה, אני כזה עונש?"
כנראה שהמילה: "לבתר" נגעה בה. היא החלה להכות בדלת מספר פעמים
ואז נשברה כשראתה שאיש לא שומע את הדפיקות.
"תני לי את המפתח", צווחה, מתנפלת עלי.
זינקתי מאחורי השולחן הראשון בתור האמצעי והכנסתי את המפתח
לכיס.
"את יודעת שאם תנסי לקחת אותו בכוח זאת תהיה הטרדה מינית? ואז
לא תוכלי לתבוע אותי על מה שתעברי כאן. לא יהיה לך כסף לשלם על
עורך-דין. תחשבי על זה, איזה בית ספר ירצה להעסיק מורה בעלת
תיק על הטרדה מנית של תלמידה?", אמרתי בתמימות.
"אני מתקשרת עכשיו למשטרה! את השתגעת לגמרי! אני לא יודעת מה
נכנס בך... זה הלחץ מהמבחנים שלי? אני מבטיחה להוריד את העומס.
רק בבקשה תשחררי אותי", התחננת.
הנדתי בראשי.
"את צריכה להבין משהו. מסר כלשהו צריך לחדור את כל שכבות
האטימות שלך. אני לא נוהגת סתם לנעול אנשים בכיתות מצחינות."
"אבל למה דווקא אני? יש 40 מורות! למה דווקא אותי בחרת
לנעול?"
"אין 40 מורות", סיננתי...
"יש מורה אחת. ו-39 נשים שמקבלות כסף על השפלת תלמידים",
סובבתי אליה את הגב והתיישבתי במקום שלי - השולחן האחרון בתור
האמצעי. הרמתי את הרגליים על הכיסא וחיבקתי אותן.
"את לא במקרה פה", הבטתי בנעליים שלי.
"הנה את רואה? אני עם הפלאפון ואני מתקשרת עכשיו למשטרה ולבעלי
ולמיכל וכולם יבואו לכאן וישחררו אותי!", אמרת במהירות שהפתיעה
אותך יותר מאשר אותי.
"אבל את לא באמת רוצה לצאת מפה, את רוצה להישאר עד הסוף ולסיים
עם זה. לדעת שזה נגמר. במקום לחשוב בסוף כל שיעור אם אני אנעל
אותך שוב"
"ומה יבטיח לי שלא תנעלי אותי שוב כל שבוע?", הדמעות עמדו לה
בגרון.
" כלום. אבל בתוך תוכך את יודעת שאני הגיונית, את יו"
"הגיונית? לנעול מורה בכיתה זה הגיוני?!", קטעת אותי.
"את יודעת שאת אמורה להבין משהו או לראות משהו אחרי זה".
השלמתי את משפטי.
התיישבת בכיסא המורה והסתכלת על השעון.
"ומתי את משחררת אותי?"
"את תדעי כשיגיע הזמן... אחרת תשבי כמו כל התלמידים סופרת את
השניות עד לסוף השיעור, בלי להתרכז בכלל בכל המסר שטמון בו."
"אבל מה עשיתי לך? את מוכנה להסביר לי לפחות למה אני בכלל
פה?"
"לא עשית כלום."
"אז למה אני פה?"
"בדיוק בגלל זה, כלום. זה פשוט מדהים... בחיים לא ראיתי
התנהגות כל כך איומה של משהו אנושי."
המבט שלה: מלא ברחמים הביט בי. בהה בי. מנסה לפענח מה הביא
אותי לבצע את כל זה.
"בדיוק בגלל מה שאת עושה כרגע את פה."
"מה אני עושה?", שאלת מתנצלת
"את מסתכלת לי בעיניים - דבר ראשון, באיזו חוצפה את מעזה
להסתכל לי בכלל בעיניים?! ודבר שני את מסתכלת לי בעיניים
ובוחרת לראות את הקיר שמאחורי"
"חלון"
"אז החלון שמאחורי", התעצבנתי.
"לא נכון. אני רואה ילדה נבונה ומקסימה ותלמידה מוכשרת"
"את עכשיו מתחנפת כדי שאני אשחרר אותך. רק שתדעי שזה לא יעזור
לך. זה אף פעם לא עזר לך. אז תאמרי שאני מבריקה וכל השטויות
האלה, שאני תלמידה מיוחדת, תאמרי מה שאת רוצה. אני יודעת שאת
לא מתכוונת לזה. ואני לא מבינה למה את משקרת. מה יש לך להפסיד?
ממילא תצטרכי לבלות פה עוד כמה שעות... מי יודע, אולי כמה
ימים, ועדיין את בוחרת לשקר לי. מדהים."
שתקת. הסתכלת על הנעליים המכוערות שלך ואז הרמת את הראש ובהית
בדלת.
"היא לא תיפתח בקרוב" אמרתי.
השעה הייתה כבר 1:20. אין עוד הרבה זמן.
פרק שני- טושים מיוחדים ללוח
"נו. אז את רוצה ארץ עיר?", שאלתי.
"זה לא משחק!", מלמלת
"אני יודעת שזה לא משחק. קדימה אאאלף"
שתיקה. כל מה שהיא עשתה היה לבהות ב - S.O.S שצויר עם טיפקס על
אחד מחלונות הכיתה.
"נו יאללה. זה לא מסובך. אני אומרת אלף ומריצה בראש את כל האלף
בית, ואת אומרת סטופ וככה בוחרים אות. אאאלף"
"סטופ" אמר הקול הצורמני שלך בשקט לא אופייני.
"מם. אוקי ארץ ב-מם... אה. מונגוליה. עכשיו תורך: עיר שמתחילה
באות מם"
"מינכן". בהית בדלת
"ממותה. עכשיו צומח."
"מנגו"
"יופי. רואה זה לא כזה משחק נורא!"
"אפשר שיהיה שקט עד שתשחררי אותי?"ת אמרה בקול עוקצני. לא
הגבתי.
"מנורה"
"את מוכנה להפסיק את המשחק הזה ולהיות בשקט?"
ניגשתי אל שולחן המורה וסגרתי את יומן הכיתה.
"עכשיו אני קובעת את החוקים מיידלע. אפשר טוש ללוח?"
"לא."
"אני מבקשת יפה. אפשר בבקשה טוש ללוח?"
"למה את צריכה טוש?"
"עזבי, אני אקח כבר לבד", לקחתי את הקלמר שלה פתחתי אותו
הוצאתי טוש בצבע שחור. נעמדתי מול הלוח כשגבי אליה והתחלתי
לכתוב: עכשיו הכיתי שוק על ירך. עכשיו לכם יש את אותן צלקות.
וכשאתם תהיו לבד בחושך, גם אתם פתאום תרגישו דמעות" חריקת-רגל
של כיסא נגררת - נשמעה. הסתובבתי בבת אחת.
"אל תקרבי אלי." אמרתי בהיסטריה. "אני לא צוחקת... פעם אחרונה
שאת עושה את התרגיל הזה כשאני עם הגב אליך"
"תירגעי... מה את עושה?", שאלה בקול מתנצל.
"כותבת?", שאלתי בציניות
"אני רואה. אבל מה את כותבת?"
"מה זה משנה?"
"סתם."
"שיר. הנה עניתי לך על השאלה הדחופה שלך. בכלל, חשבתי שאת רוצה
שקט עד שתוכלי ללכת", עניתי בסרקאזם.
"של מי השיר?", המשיכה לנדנד.
"שלי. מה את רוצה ממני?"
"כלום."
"בדיוק. כלום", מלמלתי.
"מה?"
"לא משנה... הלוואי ותתקעי עם הראש בפח.. God I hate you! "
חשבתי
הלכתי בלי לומר מילה נוספת לשולחן האחרון בתור השמאלי ביותר.
הוא היה בתוך מין נישה כזאת. קיר שלא היה שייך לשאר קירות
הכיתה. התיישבתי על השולחן והתחלתי לזמזם לעצמי את השיר: "ילדה
קטנה". הרגשתי את הכל עולה שוב. המחנק בגרון, הדמעות. ואז
התחלתי לזמזם את: "פרפרים עם כנפי קוצים". הסתכלתי עליה. כל
כך נפוחה מעצמה. כל כך צבועה. כל כך אטומה. ואז כשהגעתי לשורה
האחרונה בפזמון הרגשתי טיפה אחת מחליקה לי על הפנים, מהצד
שאותו לא יכלה לראות. ניגבתי אותה מהר.
"הלו? מישהו שומע אותי?", פתאום נשמע קולה מהצד השני של הכיתה.
היא החזיקה את הפלאפון הכסוף שלה וניסתה לחייג. התקרבתי אליה
במהירות ולקחתי את הפלאפון.
"אמרתי לך להפסיק עם התרגילים שלך!", אמרתי והעיניים שלי בהו
בה במבט מטורף.
הבטתי בשעון. השעה הייתה 2:07.
פרק שלישי- זכוכיות
ניגשתי לאחד השולחנות בשורה האמצעית והתחלתי לתופף עליו את
הקצב של Toxicity .
"מה זה הרעש הזה?"
"ששש... הגענו לחלק הכי יפה בפתיחה"' התרכזתי בידיים על
השולחן.
"כשנצא מפה את תישלחי למחלקה סגורה!"
"לא חושבת... אני לא מספיק 'חולה' כדי שיכניס אותי"' חייכתי
ועברתי לקצב של The Drapery Falls.
"את בטח שואלת את עצמך למה אני מתנהגת ככה... מה הפך ילדה
נורמאלית לקו קו", אמרתי בעוד מתיישבת בקופצניות על שולחן
ירוק.
"אז אני אענה לך... את!"
"את כל הזמן חוזרת על זה שאני גרמתי למשהו, שאני עשיתי משהו,
ושלא עשיתי כלום.. את יודעת מה?! אני חושבת שאת סתם עושה את זה
לשם שעשוע! אין לך באמת סיבה לנעול אותי. משעמם לך אז החלטת
לשעשע את עצמך ולהשתמש בי כבובה"
"אם ככה את מעדיפה לראות את זה."
לקחתי את הטוש שעוד היה על השולחן שמולי. השתמשתי בצד השמאלי
של הלוח הפעם וכתבתי את כל המילים של: "פרפרים עם כנפי קוצים".
כשהגעתי לשורה האחרונה בפזמון שוב נהיה לי מחנק. בלעתי את הרוק
והמשכתי לכתוב. כשסיימתי כתבתי כותרת עקומה {כמו כל השיר בעצם}
שבה נכתב: פרפרים עם כנפי קוצים / שיבר שבור.
"מה זה שיבר שבור?"
"מי זאת. היא נקבה."
"מי זאת שיבר שבור?"
"נחשי! שלושה ניחושים! ראשון:", החלטתי להשתעשע טיפה.
"אה... גל?"
"אההה... טעות! עוד שניים. קדימה."
"אם לא גל אז אולי.. אולי, אולי סיוון?"
"אההה... עוד טעות. ניחוש אחרון! לחשוב ענת לחשוב!"
"אה... לא גל, ולא סיוון. והיא נקבה... אולי, לא. בעצם...
את?"
"טה טה טה דה! We have a winner! ואת זוכה במה שנמצא מאחורי
דלת מספר אחד: את זוכה בכיתה מטונפת שלושה כיווני חלונות וטיח
מתקלף! ובשבוע הבא חברים יוגרלו מבין מאות פרסים גם ארון שבור
ושולחן עם קללות שרשומות בטוש לא מחיק!"
"אה... זה נורא... יפה", אמרת כמו ארנבת שמתחבאת מהשועל.
"כן, כן. שמענו. נורא יפה - רק בבקשה אל תהרגי אותי - מה את
דואגת? צ'יל. או כמו שאומרים אצלכם, הצעירים של היום, הרגעי!",
אמרתי ועשיתי הד למילה: "הרגעי".
"למה פרפרים עם כנפי קוצים?"
"הו, טוב ששאלת! פרפרים? כי יש להם כנפיים. וקוצים כי. קוצים
נו.."
"אה אה... עכשיו הכל ברור."
"תשמעי לא בא לי לדבר עכשיו אוקי?!", הלכתי חזרה לנישה. בכיתי
בשקט בשקט. כמו פעם - כשהייתי קטנה. כשהייתי קטנה וכל כך סבלתי
הייתי בוכה ממש ממש ממש ממש בשקט, אף אחד לא היה שומע את הבכי.
לא רציתי שיידעו שבכיתי. לא רציתי את תשומת הלב. בכיתי כל כך
חלש שאי אפשר לדעת אם בכיתי או לא כי גם תמיד היית מנוזלת.
ופשוט בכיתי. ככה סתם בסוף הכיתה.
סובבתי את מבטי אל הלוח וראיתי אותה עומדת ובוהה בי.
"מה קרה?"
"כלום", אמרתי וניגבתי את עגלי הדמעה מפני.
"את יודעת מה? אולי ננסה להסביר לך למה את פה? אוקי. אם תיקחי
קולפן ירקות ותקלפי לעצמך את העור תראי בשר נכון?"
"כן... אבל מה הנקודה שלך?"
"חכי. אם תיקחי קולפן ירקות ותקלפי את העור שלי תראי כמו
קולאז' שעשוי משברים על גבי שברים של זכוכית. רק שבר ועוד שבר
ועוד שבר. עד אין סוף. כולם מודבקים על רקע שחור, רקע שהוא
בעצם כלום. רק שבר ועוד שבר." התחלתי שוב לבכות. היא התקרבה
עלי ובבת אחת הרמתי מעט את הקול:
"שלא תעזי להתקרב לפה. שומעת?"
"כן." ענתה מתנצלת. ושוב המבט הזה שלה - מלא ברחמים. מי צריך
בכלל את הרחמים שלה? אף אחד. בטח לא אני. היא מרחמת עלי. מי
היא חושבת שהיא? היא נמצאת במין תרדמת, במין מצב הרבה יותר
נורא משלי. אני ערה, ואני מודעת למה שקורה סביבי, ואני רואה
שהכל לא בסדר ושמשהו מוזר קורה.
אבל היא, מה פתאום שהיא תסתכל מעט מחוץ לקליפה שלה?! העיקר
שהיא חייה והיא שורדת ושלום על ישראל. כל השאר לא משנה. למה
שהוא ישנה? העיקר שיש לה אוכל על הצלחת חם בלב ויבש בגרביים.
תמחקו את "חם בלב". אפילו בכיכר האדומה לא קר כל כך.
שנאתי לשבת בשיעורים שלה. כל יום וכל שיעור היא הייתה מסתכלת
עלי במבט המעצבן שלה. בוחנת לי את העיניים, וכאילו רואה ומבינה
שמשהו שם לא כשורה.אבל אז היא הייתה ממשיכה ללכת. כמו כולם -
כמוכם. למה שזה יעניין אותה? זה לא כאילו עמד מולה בן אדם. זו
הייתי אני, ואני אוויר. לשבת אצלה בשיעורים ולהרגיש כאילו כל
מה שהיא רואה זה את הכיסא שעליו אני יושבת. אבל רואה אותו
ככיסא ריק. והוא מתמלא בבן אדם כל פעם שהיא צריכה תשובה ממישהו
- כי אני היחידה שבאמת מקשיבה ועוקבת אחריה בשיעורים. ואולי
בגלל האופי שלה אף אחד לא שם על השיעורים שלה. אם תיכנסו לכיתה
בזמן שיעור אנגלית או אפילו אזרחות תראו שכולם עוקבים ומשתתפים
בצורה זו או אחרת. אפילו מפריעים. אצלה בשיעורים כולם נכנסים
למין "שנת חורף" משלהם ומתעוררים עם השמע הצלצול. בורחים החוצה
מהכיתה בריצה, עושים הכל רק כדי להימנע מהנוכחות שלה.
הבטתי בשעון. השעה הייתה עשרה לשלוש. הזמן עוד מעט ייגמר.
"שחר?"
"כן ענת?", שאלתי ונאנחתי.
"את בכלל יודעת למה את פה?"
"כן. אני פה כדי לסיים את כל זה. אני פה כדי להתחיל להיראות"
היא רק הביטה בי במבט מוזר שכזה. מנסה להבין את המילים שיצאו
לי הרגע מהפה.
"אני פה כדי להעיר אותך. בוקר טוב ענת. תפקחי כבר עיניים"
"יש לך משהו נגדי?", שאלה. זו הייתה שאלה כל כך מטומטמת. היא
רק הראתה את רמת תשומת הלב שהקדישה לכל מה שאמרתי מאז שהדלת
ננעלה.
"להעיר אותך, להעיר את כולם. לפקוח לכם אחד אחד את העיניים.
יקיצה מהירה וחד פעמית שאחריה לא תוכלו להירדם יותר. לאט לאט
ובהדרגתיות להעיר אתכם למציאות. לעולם האמיתי."
"מי זה כולם?"
"כולם. כולם זה אומר את ומיכל ומירי ואורית וגל וסיוון וכל אחד
ואחד מכם. כל בן אדם ובן אדם שאני אפגוש. כל בן אדם שיישן
ויכנס לתוך הקליפה שלו. כל בן אדם שיגרום לי לדעוך. כולכם
תעברו השכמת בוקר אישית ממני. כולם זה אומר כל מי שאת מכירה.
וגם כל מי שאת לא. זה אומר 6 מליון אזרחי מדינת ישראל, ואחרי
זה 6 מיליארד אזרחי העולם."
"שגורם לך לדעוך? על מה את מדברת? אף אחד לא גורם, גרם, או
יגרום לך לדעוך. ואם זה מה שאת מרגישה אני יכולה לומר לך שרק
את יכולה לשנות את זה"
"שטויות במיץ", גיחכתי.
"עשית את כל זה רק בשביל לפתוח לי את העיניים?", שאלה
מתקוממת.
"כן. רק צעד דרסטי מעיר אתכם. רק זבנג לפנים וגמרנו. אחרת הכל
חולף לכם ליד האוזן וממשיך. כמו שאני חלפתי לכם מול העין
והמשכתי. יש לך מושג איך זה מרגיש, כל יום לעבור ולחשוב שאתה
בלתי נראה?! שאתה קספר? ושלא משנה כמה חזק תצרח אף אחד לא ישמע
את הזעקות שבר שלך."
"את עושה מזה משהו נורא דרמטי וגרנדיוזי. 'זעקות שבר'... את
לוקחת את הכל קשה מידי."
"את יודעת שאת טועה. את יכולה להיזכר במספר הפעמים שהסתכלת לי
בעיניים וראית שם משהו כבוי. ויכולת להישבע שלא ראית את זה אצל
אף אחד אחר. אבל כמו כולם המשכת ללכת. אז החלטתי לפקוח לך את
העיניים."
הסתכלתי על השעון.
השעה הייתה דקה לשלוש.
הוצאתי את המפתח מכיסי והנחתי אותו על השולחן הראשון בתור
האמצעי.
"קחי. את יכולה ללכת מפה. אני סיימתי. תיהני מהעולם האמיתי"
אמרתי והלכתי לכיוון הנישה.
"את לא יוצאת גם?", שאלה.
"לא. אני מעדיפה להישאר פה".
עברו עשרים דקות עד שיצאתי מהמבנה, בוכה.
"one down, 6 milliard more to go" אמרתי לעצמי.
עליתי על אופני ההרים שלי ונסעתי הביתה ושנייה לפני שחציתי את
הכביש כל מה שחשבתי עליו הוא:
"Ill see you in hell "
אפילוג
כל הכיתה השתתקה פתאום. הרמתי את הראש וראיתי את אורית מעלי.
כל הסיפור היה מודפס מלבד הסוף שהיא כתוב בעט שחור באותיות
גדולות.
"שחר אני רוצה לדבר איתך בסוף השיעור" אמרה
כל הכיתה, כאילו מנוהלת על ידי מנצח, אמרה: "HOOOO"
לא נכנסתי לשאר השיעורים באותו יום. כל היום ניסיתי להסביר
למנהלת ליועצת ולכל הצוות שביקש לדעת, שכל הסיפור בדוי, ואני
לא מתכננת לנעול אותי ואת ענת בתוך הכיתה בסוף יום הלימודים.
"אף פעם אל תכתבי סיפור על יום שישי ותיתפסי ביום שישי", חשבתי
לעצמי.
בהפסקה עליתי ולקחתי מהר את כל הדברים שהיו לי על השולחן.
מיהרתי להספיק לרדת חזרה לחדר המנהלת לפני שיגררו אותי לשם
בכוח. לא שמתי לב בכלל אם היו חסרים לי דברים.
סגרתי מהר את התיק, הנפוח ממילא, שלי וירדתי למטה במהירות.
כשהגעתי ביום ראשון כל המורות התנהגו אלי באופן מוזר. בשיעור
אלגברה לא העירו לי על ההפרעות, ובשיעור לשון המורה התעלמה
מהטעות המכוונת שעשיתי כשכתבתי את המילה גמל.
ואז הגיע שיעור רביעי - שיעור היסטוריה. נכנסתי לכיתה ממש חצי
דקה לפני שענת הספיקה להיכנס לכיתה.
נכנסתי וכל הכיתה הסתכלה עלי במבטים מלאים גאווה. ענת נכנסה
ובבת אחת כולם קמו ממקומם, יצאו החוצה ונעלו את ענת ואותי,
לבד, בכיתה. |