דמעה חצופה יושבת על ספסל בתחנה האחרונה בתוך העין שלי. היא
מחכה לאוטובוס כבר תקופה לא פשוטה. היא קנתה כרטיס במחיר מופקע
והיא לא מתכוונת לוותר הפעם. היא לא תגיד לעצמה 'טוב, הוא בטח
כבר עבר' או 'אולי הסתכלתי בלוח זמנים של יום אחר'. הפעם היא
תחכה כמה שצריך. היא לא הולכת לשום מקום כי כבר אין לה לאן
ללכת.

היא לא מוכנה לסבול יותר ויתורים עצמיים. היא לא יכולה יותר
לעמוד מול המראה בלי להרגיש גועל. במראה עומדת מולה דמעה שקופה
ומבריקה וכל מה שהיא רואה זה גוש מים מלוח ומבוזבז. כמה כבר
אפשר לדחות, היא שואלת.

כדמעה תפקידה הוא לרדת מהעין, לזרום על הלחי ולהתקע איפה שהאף
פוגש את הנחיר. משם להתנגב בנייר טואלט והישר לתוך הפח. רק היא
בניגוד לכל הדמעות האחרות לא מצליחה לעשות את זה. הרי זה מטופש
כל כך - המסלול כבר ידוע, הסוף כתוב מראש. ברגע שהיא מנצנצת על
קצה הריסים זה כבר עניין של מה בכך. אבל האוטובוס לא בא.
טיפשי.

היא לא תסבול את הסלחנות של עצמה לעוד יום נוסף. לא עוד
'ניסיתי ונכשלתי' כשלא ניסתה בכלל. לא עוד 'בפעם הבאה' כשלבטח
לא תהיה כזו. לא עוד 'אני לא בטוחה שאני רוצה את זה' כשהדם
מבעבע מתוכה מרוב התרגשות.

היא יושבת על המשמר כמו תעלה מלאה בתנינים. שום אוטובוס לא
יפוספס היום. היא לא קמה לקנות מסטיק בקיוסק, לא נסחפת בפרקים
של רומן פסיכולוגי, לא עוצמת עין לרגע. לרגע היא חושבת שיש לה
סיכוי לצאת מפה. לרגע היא חושבת שתצליח. רק לרגע קצר עד שהיא
שבה לעצמה. היא מרימה טלפון ומודיעה שגם היום היא פספסה את
האוטובוס. מרגישה כמו כשלון ואומרת שזו לא אשמתה. היא חוזרת
למיטה. מחר היא שוב תשב תקופה לא פשוטה בספסל של התחנה
האחרונה. ממחר היא מבטיחה כבר להיות בטוחה במה שהיא עושה.