אלוהים גוחן מעליו,
מרים את ראשו ומביט בו.
בעיני אלוהים האיש הוא ילד קטן.
הוא קם בכבדות על ארבע ורוצה ללכת,
ואז הוא מרגיש שיש לו כנפיים
לעוף.
(דליה רביקוביץ')
בהתחלה הייתה רוח, גדולה וכחולה ונושפת.
אחר-כך הייתה שם גם היא.
הרוח שרטטה קווי זרימה דקים, אחד ועוד אחד ועוד אחד, ובתוכם
התגלו פתאום הכנפיים (שהיו כנפיה), ואז הונפו הכנפיים כנגד
הרוח ועצרו את הזרימה. הרוח השתוללה, אך בתוכה כבר נאבק אותו
משהו שהתעקש ולא נכנע. הרוח הכתה את הכנפיים והכנפיים עלו
וירדו למולה (היא הניפה אותן). השרירים התכווצו בבת-אחת,
למשך שבריר של רגע, ואז הרפו (היא חשה כאב). הרוח הלכה
וחלשה.
הציפור חולפת בשמיים במהירות; על אחד ההרים לפניה מתפתל כביש
דק. צריפים לבנים מבהיקים ניצבים מסודרים בתוך שורות ישרות של
שבילים דקים. השילוט על הכביש למטה מבהיר: 'מרכז גמילה
אליפלט', אבל על השער הנעול כתוב רק "צאתכם לשלום" באותיות
גדולות וישרות.
סמוך אליו ניצב כלוב ציפורים גדול, שבתוכו עומד אדם, נטוע
במקומו, ומביט בה; הסורגים מטילים צל על פניו. האדמה מתקרבת
אליה בשריקה מאיימת; מתחתיה רץ עכשיו מישהו, רץ כאילו נפרש
לפניו אופק אינסופי, כאילו לא יוכלו לו השערים והגדרות; האנשים
עומדים ממלאכתם ומביטים בו, מתעלם מהשבילים, כמעט מרחף, ורק
עיניו של האדם בכלוב מוסיפות ללוות אותה. היא הולמת בכנפיה
ונוסקת, למעלה ושוב למעלה, היא עפה -
רוח חרישית עולה מן הארץ, נדיבה וסולחת. היא אוספת אותה תחת
כנפיה ונושאת אותה הלאה, הרחק, עד שאיננה אלא נקודה זעירה
באופק כחול ואינסופי.
"חוקי הצוללת:
1. אסור לדבר בצוללת.
2. אסור לאכול בצוללת.
3. אסור לעשן בצוללת."
איתמר עומד מתחת לשלט ומסתכל על הרצפה. התלתלים שלו מסתירים את
עיניו ואת האנשים שעוברים בשבילים ולא מדברים איתו: הוא נמצא
בצוללת. הוא צריך לחשוב, אבל אין לו על מה לחשוב. הוא רוצה
לרוץ, הוא רוצה לצעוק, אבל מסביבו יש רק שבילים צרים וצריפים
ושלטים וגדרות. הוא שומע קול ומרים את עיניו, אבל איש איננו
עומד שם. איש איננו עומד מאחורי השער, איש אינו נוסע בכביש
העולה להר. איתמר הוא האיש האחרון בעולם.
שיבואו כבר, הוא חושב, שיגידו מה שהם רוצים ושהוא כבר יוכל
ללכת. אפשר להשתגע רק מלעמוד פה בלי לעשות כלום. הוא מתופף עם
הרגליים על הרצפה. שלא יבואו, שלא יגיעו אף-פעם, שיראו אם אכפת
לו. שלא יגיעו כל הלילה, שיראו. הוא יעמוד כאן כמו עץ ולא
יזוז.
הוא נשען על הקיר ומלווה את התיפוף בשריקות.
עזרא מופיע בשביל מולו. זה סימן רע: בדרך כלל היו שולחים מישהו
מהנגמלים האחרים לנער אותך; כשעזרא מגיע בעצמו, אתה בצרות. "מה
יהיה הסוף איתך," עזרא אומר. איתמר שותק, אסור לדבר בצוללת,
אבל כשהוא מרים את עיניו מבריק בהן ניצחון; היה אסור לו לרוץ,
אסור לדרוך מחוץ לשביל, אסור לצעוק בלי סיבה. עזרא מתעצבן. "על
מי אתה חושב שאתה צוחק פה?" הוא צועק, "על עצמך אתה צוחק, לא
עליי. תאמין לי, רק מעצמך אתה עושה כאן צחוק. כיף להשתין על
כולנו מלמעלה, מה, איתמר? -" הוא מפסיק, מסתובב לכיוון השער
ונושם נשימה עמוקה. "בוא תגיד איתי את תפילת השלווה," הוא
אומר, ובלי לפנות אליו קורא בקול: "אלי, תן בי את השלווה לקבל
את הדברים שאין ביכולתי לשנות, האומץ לשנות את מה שביכולתי
לשנות, והתבונה להבחין בין השניים." הוא מסתובב אל איתמר, "זה
טוב-מאוד הדבר הזה. זה טוב-מאוד."
איתמר חוזר להסתכל על האדמה. השמש נעלמה מאחורי הקו האחרון של
ההרים.
"ממחר אתה לא עובד בגינה יותר," עזרא אומר, "אתה עובד עם
סולומון. תנקה אצלו קצת חרא, אולי זה יוציא לך את החרא מהראש."
הוא מחכה רגע, אבל איתמר לא אומר כלום.
"לך למיטה עכשיו," עזרא אומר בסוף, "אבל תאמין לי שזאת
ההזדמנות האחרונה שלך. באלוהים, איתמר, הצרות הכי קטנות שאתה
עושה אצלו, אין לך אצלי שום סקונד צ'אנס ושום נעליים. אני מעיף
אותך מכאן כל-כך מהר שאתה תצטער שאין לך כנפיים."
כנפיים, זה מה שחסר לו עכשיו.
איתמר נרדם בלי לחשוב על כלום.
סולומון הזקן עומד בתוך הכלוב. הוא מחפש את אלוהים; הוא גורף
את העלים שפיזרה הרוח.
הוא ידע שהחיפוש מתעתע, שבאותו הרגע בו הוא חש שתפס אותו,
דווקא אז הוא יותר רחוק, ואת הדבר שתפס עליו להשליך באימה.
סולומון היה רדוף אימה.
לפעמים סבב בכלוב ומלמל תפילות עתיקות. את המילים לא הבין, והן
עמדו תלויות באוויר עד שבאה רוח ונשאה אותן עמה. עופו, עופו,
הוא ביקש, אבל ידע שהמילים נסות באימה, והתפילות נוסקות
מעליהן; סולומון התפלל שתיקות.
הפעמון מצלצל ואיתמר נכנס לכלוב; הדלת מאחוריו נטרקת. "האלו!",
הוא קורא, "הגעתי," אבל סולומון מוסיף לגרוף את הרצפה בגבו
אליו. "אני הגעתי בזמן," הוא חוזר. הציפורים לא משתתקות, והרעש
שלהן נלחם בשריטות המגרפה של סולומון.
איתמר מסתובב בתוך הכלוב, נוגע בסורגים, בתקרה הנמוכה, בעץ
היבש שעומד במרכזו. בתוך הכיס של סולומון הוא רואה סיגריה: הוא
מתמקד עליה, מתקרב - כמו אסטרואיד, כמו טורף (כמו נוצה שנושרת,
כמו גוזל אבוד) - ובתנועה אחת חוטף אותה ושואל במהירות, "יש'ך
אש?".
אבל זאת לא סיגריה: כשהוא מביט בידיו הוא מגלה שהן אוחזות
בגוזל גדול ואפור. איתמר נבהל: גופו נרתע לאחור.
"מה אתה, מנסה להפחיד אותי עם קסמים של יומולדת?"
סולומון מושיט לו סיגריה.
"אסור לעשן כאן", הוא אומר בשקט, "זה לא טוב לציפורים שלי."
איתמר דוחף אליו את הגוזל:
"קח אותו ממני!"
סולומון נאנח: "זכות גדולה מאוד, להציל גוזל..." הוא נשען על
מקל המגרפה: "מי שמציל גוזל -"
איתמר מתופף ברגליו. הגוזל רועד לו בתוך הידיים.
"- מה אתה רוצה שאני אעשה איתו?"
סולומון לא מביט בו. בעיניים עצומות הוא מהדהד את מילותיו של
איתמר כמו תפילה:
"מה אתה רוצה שאני אעשה איתו?"
איתמר נוחר:
"תלמד אותו לעוף", הוא אומר.
הזקן פוקח את עיניו. ידיו אוספות את הגוזל, אבל עיניו מוסיפות
להביט בילד:
"טוב מאוד," הוא אומר, "אלמד אותך לעוף."
איתמר מסתכל בו בחשדנות.
"תעיף אותו," הוא נסוג, "ואז תעוף בעצמך, ותעופו לי כולכם
מהעיניים."
...לרגע מרחף בסולומון זיכרון: גם הוא היה ציפור פעם. הוא
אוחז בגוזל והרוח מכה אותו פתאום בכנפיו שכבר אינן. זמן רב
אינן. הוא רואה את בבואתו בעיניו של הגוזל, והוא יודע שבאותה
הנקודה שבה משתקף בעיניהם האלוהים - הוא אינסוף ציפורים. אבל
לרגע - כל עוד מוסיף הזיכרון לעופף בתוכו - זה לא מספיק: פעם
הוא היה ציפור, וידיו הפצועות היו לכנפיים.
זרועותיו עדיין מנוקבות לכל אורכן במקום בו נקרעו מהן הנוצות.
אז נחרצו בפניו הכאבים, בחדר הלבן בבית-החולים, אבל כנפיו כבר
היו שבורות בלאו-הכי. היום ידע: לא הייתה זו הדרך. לא הסמים
שברו אותו, כמו שאמרו כאן: כנפיו נשברו משום שהתקרב יותר מדי.
משום שהיה לבדו. משום שלא נס על נפשו, רדוף אימה.
"משעמם כאן," איתמר אומר, "אפשר למות משעמום."
סולומון שותק. איתמר זורק את המגרפה מיד ליד.
"אסור לך להחזיק את הציפורים האלה בכלוב," הוא אומר אחרי כמה
רגעים, "אני יכול לדווח עליך אם יבוא לי."
הזקן עומד, פניו אל הסורגים. אצבעו מלטפת אותם לאט, נכנסת אל
החלל הפנוי שביניהם.
"תיגע," הוא אומר לאיתמר, "ניצוצות של חופש."
הוא אוסף עוד ועוד מרווחים ריקים בקצות אצבעותיו הנדחפות
החוצה; הרוח מתפתלת סביבן. עוד ועוד ניצוצות של חופש. לרגע הוא
עומד ומשתאה, איך יכולים סורגים דקים כל-כך להכיל בתוכם את כל
החופש הזה.
הוא פונה אל איתמר, אצבעותיו נתונות בתוך החללים:
"זה לא-כלוב," הוא אומר, "זה להיפך."
"אתה יכול לקחת את השטויות האלה ולדחוף אותן לתחת."
סולומון נאנח.
"חופש בלי גבול אתה מבקש. אי-אפשר לעמוד בו; הכלים נשברים."
"ציפורים צריכות חופש," איתמר אומר, "אתה לא יכול לנעול אותם
כאן!"
הזקן מושיט לו את ידו.
"תעוף ממני, חתיכת דפוק," איתמר צועק ומכה בכנפיו על רשת
הסורגים ועל ידיו המושטות של סולומון, "אסור לך לסגור אותם
בכלוב הזה!"
"זה לא הכלוב סוגר אותך," קולו של סולומון חרוך.
איתמר מתמוטט על הרצפה ליד הדלת. הוא נשען על הכלוב, ידו נתפסת
בתוך הסורגים. הציפורים נחות על גג הכלוב ומביטות בו. הוא פורץ
פתאום בצחוק בלי-קול, ואז נרגע. "אז תפתח אותו," הוא מתחנן,
אצבעותיו אחוזות בדלת.
סולומון מביט בו. "מה שיש בחוץ הוא רק מוות."
איתמר מתיישר ומפנה את פניו החוצה:
"לא בשבילי..."
"...שלוש פעמים הייתי בחוץ, ושלוש פעמים חזרתי," סולומון אומר
בקול, "רק המוות מחכה בחוץ."
הוא מוציא גרגירים מכיסו ומפזר אותם על העץ. הציפורים עוזבות
את הסורגים ונחות עליו, כמו עלים שבאו לכסות - ולו לרגע - את
ענפיו הערומים.
"לא אכפת לי," איתמר אומר, וסוחט תלתל שליטף לו את המצח. "כבר
לא אכפת לי כלום."
הוא יושב מכופף, נשען על העץ. סולומון מתקרב אליו, פורש את ידו
הרזה על כתפו.
"כל זה - זה לא היה צריך לקרות ככה. זה לא היה צריך לקרות,"
הוא אומר, "אבל השכינה -
היא בגלות עכשיו. היא כמו ציפור פצועה, וצריך לעזור לה. צריך
להציל אותה," סולומון נושא את עיניו אל הציפורים, קולו רחוק
מאוד, "לתת לה גרגירים ומים, ו... ואם צריך, אז גם להיות עץ.
אפילו עץ אם צריך להיות בשבילה, שיהיה מי שיחזיק אותה כשהיא
צריכה לנוח." אל איתמר הוא מדבר. לא אל איתמר הוא מדבר.
איתמר נעמד. הוא מנסה להסתובב קצת בתוך הכלוב, אבל העץ הזקן
תקוע באמצע ומפריע לו גם לעמוד וגם לשבת.
"אז הציפורים שלך הם השכינה, מה? הם אלוהים!" הוא פורץ בצחוק
ומשתעל. הוא מתקרב אל הזקן מהר, ומושך לו את הכיפה מעל הראש:
הכיפה מלאה לשלשת אפורה-ירוקה. לשלשת נופלת ממנה על חולצתו של
איתמר, על הרצפה. הוא מנער לו אותה מעל הראש:
"אלוהים מחרבן עליך, סולומון! אתה לא רואה את זה?! הוא מחרבן
על כולנו!", הוא דופק על הקירות של הכלוב: "למה אתה כל-כך
מתאמץ לעזור לו?"
שוב לילה. חם, ואיתמר לא מצליח לישון. משעמם, כלום לא קורה
בלילה. וחם, לעזאזל, חם כאילו אש בוערת בלילה. הוא קם מהמיטה.
הכי טוב היה לצאת החוצה ולעשן, אבל אסור לצאת בשעה כזאת, ואת
הסיגריות של היום הוא כבר עישן. הוא הופך את הכיס, כדי להיות
בטוח: לא נשאר כלום.
פתאום הוא נזכר: הסיגריה. סולומון הציע לו סיגריה בבוקר, אבל
בידיים היה תקוע לו הגוזל המחורבן הזה, ואחר-כך... איתמר
מסתובב בחדר על קצות האצבעות, לא להעיר אף אחד. מה לעזאזל קרה
אחר-כך? "אסור לעשן כאן," הוא שומע את סולומון מדבר בתוך הראש
שלו, "זה לא טוב לציפורים שלי." אבל הסיגריה - הוא לא החזיר
אותה לכיס, בטוח שלא. כמעט בטוח. אז איפה הוא שם אותה, איפה
הסיגריה המחורבנת?
איתמר מנסה לנעול נעליים אבל הוא נתקל בכיסא וכמעט מעיר את
האנשים. הוא יוצא מהצריף יחף. בחוץ אין אף אחד, בטח כבר אחרי
אמצע הלילה.
כבר מרחוק הוא רואה אותה, לבנה ובולטת, מונחת על העץ כאילו
מחכה רק לו. עדיין מפריד ביניהם הכלוב, אבל הוא מכה את המנעול
החלוד והדלת נפתחת בקלות; היא אפילו לא הייתה נעולה. "זה לא
הכלוב סוגר אותך," הוא מחייך.
הוא נשען על העץ. ביד אחת הוא מדליק את המצית ומסתכל בלהבה
הדוממת, עדיין לא מביא אליה את הסיגריה. הוא אוהב לעשות את זה
לאט, למשוך עוד ועוד את הרגע, לפני שהוא שואף את העשן, לפני
שהוא נרגע. היד שלו רועדת.
הוא שואף לתוכו את הסיגריה. העשן מחלחל בתוכו, ממלא אותו,
מתאבך בעיניו. הוא נושם לאט. נושף. רגע נוסף הוא משהה אותה על
שפתיו, ואז מקרב אותה אל העץ ונוגע בו. העץ מתמסר מיד; הוא
משמיע אנקה עצורה, ואז נשיפה איטית, מרווחת. עשן עולה ממנו.
איתמר מושך אליו את הסיגריה ובוהה בו. הוא מלטף באצבעו את העץ
החרוך ושוב שואף את העשן. בידו השנייה הוא מדליק את המצית
ומביט בלהבה הגדולה, המחכה.
האש עולה מהר מאוד, ובקולות הפצפוץ והביקוע איתמר שומע שמחה.
כמעט הקלה יש בהתלקחות הזאת, כאילו משהו הותר פתאום, משהו שהיה
אסור מאוד, והחופש החדש בוער מכל פינה, מלבה, נשאף אל הלהבה
המתפרצת כמו חמצן הולם ופתאומי.
העץ בוער ומן הגזע עולה האש לענפים ששואפים אותה בהתלהבות;
הציפורים יוצאות ממחבואי הלילה שלהן, ובאור החדש איתמר יכול
לראות אותן המומות, מדלגות בין הסורגים בפחד. "נראה אותכם
עכשיו," איתמר צועק, "אלוהימים מכוערים, ציפורים מטומטמות,
נראה אותכם מחרבנים עליי עכשיו!"
הכלוב כולו עולה באש, היא מלחכת את רצפת הבטון ואת סורגי
הברזל, משחררת אותם לחופשי. הציפורים מתעופפות מבוהלות בגג
הכלוב, מנסות למצוא מקום להיאחז בו. הכלוב בוער ואיתמר עומד
במרכזו, ומסביבו אש ועשן ולשלשות ונוצות ועלים חרוכים וציפורים
מפרפרות.
מה עשיתי, הוא חושב פתאום, מי ישמור עליהן ממני.
"תברחו!" הוא צועק ובועט בדלת ופותח אותה, אבל הציפורים לא
בורחות, רק קופצות ומתנגשות בסורגים וזו בזו, "תעופו!" הוא
קופץ באוויר והודף אותן בזרועותיו אל מחוץ לכלוב, מה עשיתי,
אלוהים מה עשיתי.
האש דועכת במהירות, כמו שפרצה. עמוד עשן דק עולה מן הכלוב
ומטפס מעלה. הכלוב ריק מאוד, כאילו גם מעצמו התרוקן, מן החללים
הפנויים שבתוכו. השקט מציף את הלילה.
"חופש בלי גבול אתה מבקש," איתמר שומע, וסולומון קטן מאוד,
כפוף מאוד, פוסע לתוך הכלוב; "חופש אינסוף."
הוא עומד מעל הגדם השרוף, במקום שעמד בו פעם העץ. ידיו רועדות.
"הציפורים-" איתמר אומר. הזקן תולה בו מבט שואל: "ציפורים?"
"השכינה-"
"השכינה..." הוא ממלמל, כמנסה להציל זיכרון ישן, "השכינה." הוא
מהרהר; בעיניו מרצד ניצוץ של זיכרון. "היא בגלות עכשיו," הוא
לוחש לו כמגלה סוד, "וצריך לעזור לה. צריך להציל אותה."
מסביבם נאספים אנשים, רועשים ומבולבלים. בקצה השביל מופיע
עזרא; הוא רץ.
"מי עשה את זה?" עזרא צורח ומסתכל על איתמר. האנשים שותקים.
"מי לעזאזל עשה את זה?"
"אני," סולומון אומר, והמילים עומדות תלויות באוויר, "אני
עשיתי את זה."
עזרא מביט בו המום. הוא מסתכל על איתמר פעם נוספת, אבל הזקן
צועד קדימה, כמעט מדלג, ומושיט לו את המצית של איתמר. "...איך
לעזאזל-" איתמר ממלמל.
סולומון מחייך.
"חרא," עזרא אומר, "חרא. חרא. חרא." האנשים סוגרים סביבם
ומביטים, דרוכים. עזרא מתנשם בכבדות. לרגע הוא נושא את עיניו
אל השער, אבל אז הוא מסתובב בבת-אחת אל סולומון ונושף, "אתה עף
מכאן. עכשיו."
סולומון קם והולך, מבלי לומר דבר. האנשים זזים מפניו ולוחשים.
זה לא היה צריך לקרות ככה, איתמר חושב, זה לא צריך לקרות...
גופו קפוא כאילו הוטל עליו כישוף; הוא לא מצליח לזוז. הוא מנסה
לצעוק אבל קולו נחנק. הוא רועד. הזקן מתרחק בשביל המוביל אל
השער. איתמר עוצם את עיניו.
"אני אציל אותה!", הוא צועק אל תוך הלילה אבל המילים מתפזרות
לכל עבר. הרוח חמה וחזקה; היא סוערת ומסתחררת סביב זרועותיו,
כאילו מבקשת להניף אותן.
בבת-אחת משתתקים הלחשים; האנשים בוהים נכחם. איתמר נושא את
עיניו - ואפילו דרך הדמעות, שמטשטשות ומעוותות את התמונה בלי
מעצור - הוא עדיין יכול לראות את סולומון פורש כנפיים בהירות,
מדלג מעל השער הנעול כאילו היה מכשול של מה-בכך, ועף.
|