אבל זה לא שאני לא נותן לאנשים לחדור פנימה. זה פשוט שאין
לאן.
חוסר קיבולת רגשית. מודעות גדולה מידי לכל פרט קטן ברגע
מסויים, שלא מאפשרת לי לפנות מקום לתחושות. ההרצאה בבוקר, השוט
שלפני, העבודה בצהריים, השוט השני, הבילוי בערב, השוט
השלישי-רביעי-חמישי. מכניזם. מוחלט. עד אותו רגע של שחרור טהור
והיציאה למימד קיום אחר, שבו אין לכל זה משמעות. לא לזמן, לא
למקום. לכלום. ושם, רק אותם הדברים הקטנים חסרי החשיבות בעליל,
אבל שעושים את החיים לכל כך גדולים.
והבוקר שאחרי.
ואולי, רק אולי, כל זה בתוך הראש שלי.
כן? לא? תלוי את מי שואלים. תלוי מתי. שורה תחתונה? אנחנו פה.
נתמודד, נעבור. נחיה.

חבר טוב? אני דואג לו, הוא דואג לי. מתוסבך? מאוד. אמין? סחב
אותי למיטה כשחשב שאני ישן. לגמרי. אבל עדיין, מחומצן.

הארות לחיים? מנגל, בחורף - שווה. שביל גשום ללא הפסקה. רוחות
עזות. קר. וברקע? חבורת מוגבלים, עם המנגל, מנסים להשאיר את
האש דלוקה. הזוי. כייף. וכמובן ממש טעים.

מוזר? מאוד. אבל ככה זה בחיים.