פעם אמרת לי שאת רק רוצה קצת לצחוק.
וחיכינו ביחד לשמיים, שיבואו ויעטפו אותנו ברוך כחול ואין
סופי.
הבטחתי לך שזה ידגדג מבפנים או יזרום בלחיים.

את אהבת אותם כשהם היו של שקיעה. לנשום את גווני האש מתערבבים
בגווני התכול.
אני סתם אהבתי אותם כחולים בלי עננים.

רציתי להיות שם ולהצחיק אותך.
אך במקום זאת אני עוטפת אותך בכנפי-הבדידות האפורות שלי,
מספרת לך קצת הומור שחור, שצובע אותנו כמו גואש.
אבל לא צחקת. וגם לא בכית.
אמרת שאת לא יכולה להרגיש יותר.

אני מהדקת את כנפיי לגופך. לא רוצה לעזוב! הן גדולות מספיק
לשתינו, אז מדוע להרפות?
סופגות לי ולך דמעות יבשות מהעיניים.
ואיך שהן עדיין שם?

חבקי אותי! החזיקי בכנפיי השחורות. הן תיקחנה אותנו אל שמיים,
שרק מחכים לעטוף.
את זוכרת? נצחק ביחד, ואת שוב תחזרי להרגיש.

לילה, ואור השמש דהה בעיניי.
החזיקי לי את היד! כי אני מתחילה להיעלם.
הכנפיים שלי הופכות כסופות, ומושכות אותי לשמיים שחורים, שעוד
מעט ילטפו ויעטפו
ברוך מוות קפוא.

אני לא נעלמת לתמיד
חכי לי מתחת לשמיים...
אני מבטיחה לבוא
ולצחוק איתך.




18.7.2003
מוקדש לצוף,