אבק כוכבים נוצצים
שפעם היה לי,
מתפזר ממני
ואיני מצליחה לאסוף אותו.

ועכשיו
כבר לא בוכה.
הדמעות לא חשובות,
גם לא לעצמי.
קפואה
כמו קרח.

קראתי לך,
בגימגום ילדותי.
וקולי חזר אליי,
כמו הד.

פיסות אחרונות
של רגש,
מתקלפות ממני לעד.
נספגות,
אך לא בי
אלא במקום בו נספג דמי,
במקום בו נפרדתי
אני
מעצמי.

ואבק כוכבים צבעוני
שפעם היה לי,
נושר מתוכי.
דוהה לשחור, לאפור
הופך מלוכלך וכאוב,
לאבק עצוב.



5.1.2003
אינפנטילי אש.