הבוקר התעוררתי מהתקף שיעול נוראי, השתעלתי זמן רב, זמן שנראה
כמו נצח, נגבתי את שפתי והן היו מוכתמות בדם, כל גופי דאב,
והרגשתי שעוד שיעול אחד לבטח יגמור את הריאות שלי, קיללתי את
האלים שגזרו עלי גוף חלש עם ריאות חלשות עוד יותר ואז נזכרתי,
בעצם לא היו לי ריאות חלשות, גופי לא היה חלש וחסר אונים, למען
האמת, גופי היה חזק וריאותי תפקדו מצויין, אבל אז זה לא היכה
בי, אתמול בלילה, לפני השינה קראתי ספר, הדמות הראשית היתה מג
בעל גלימות אדומות, דרך מעוותת לראות את העולם. ו... גוף חלש
בעל ריאות חלשות עוד יותר. כשקראתי ת'סיפור הרגשתי הזדהות
איתו, ורצון עז להיות הוא, להיות אותו מג חלש שכוח רצונו בלבד
מחזיק אותו חי, רציתי להתעורר ולהיות הוא.
והאלים מילאו את בקשתי, עכשיו הבנתי את הסבל ואת הכאב ואת הפחד
המשתק שבא אחרי התקף שכזה, הפחד למות, ולא בגלל שאז אפסיק
להתקיים, הפחד למות לפני שהשגתי משהו בחיי, משהו גדול שלא נעשה
לפני כן, משהו שישנה את פני העולם, ויותיר אותנו ספק חזקים
יותר ספק חסרי אונים מתמיד.
וכשהתעוררתי הייתי הוא, אמנם לא לבשתי את הגלימות האדומות,
עורי לא היה זהוב ועיני לא היו שעוני חול שרואים את הזמן החומק
מאיתנו בכל שניה, אבל בנפשי (וראותי) הייתי הוא, גורלי היה זהה
לשלו, לחיות חיים קשים מנשוא ללא רגע של מנוחה עד יום מותי.