צהריים. הרדיו מנגן ומדי פעם נקטע רצף השירים בחדשות ודיווחים
ממלחמת ההתשה. כל יום נופלים חיילנו ונהרגים ונפצעים בתעלת
סואץ.

אמא טורחת במטבח, מבשלת, מסדרת, מנקה. הבת בת 16 מגיעה מבית
הספר. "שלום," נשיקה על הלחי ונכנסת לחדר עם תיק הג'ינס העמוס
לעייפה בספרים ומחברות. האם קולפת תפוחי אדמה. קוראת לבתה "מה
את עושה?" "שום דבר" עונה הבת. האם מושכת כתפיים, מפזמת עם
השיר שברדיו וממשיכה לקלף תפוחי אדמה ושוב פונה אל הבת: "בואי
תעזרי לי לקלף תפוחי אדמה. את יודעת, אני קולפת את הקליפות דק
דק, לא נשאר כלום מתפוחי האדמה על הקליפה. לא כמו טובה השכנה,
כשהיא קולפת תפוחי אדמה עשרה ילדים רעבים יכולים לאכול ממה
שנשאר על הקליפה שלה."
הבת (לעצמה): "כמה אפשר לדבר על תפוחי האדמה האלו, מה מעניין
כבר בלשוחח על הבישולים והנקיונות?"
האם: (פותחת את הדלת) "מה את אומרת?"
הבת: (סוגרת את הספר) "כלום, כלום, מה את רוצה?"
האם: "שוב את קוראת? כל הזמן ספרים וספרים וספרים, מה יצא ממך
בסוף?"
הבת: "את לא מבינה. אני אוהבת לקרוא. מה כל כך רע בזה? מה את
רוצה שאני אסרוג, ארקום?"
האם: "הספרים האלה ממלאים את ראשך בכל מיני רעיונות, מחשבות,
ומה יהיה בעתיד? תראי את שתי אחיותייך, הלכו לבית ספר לפקידות.
מה רע? אם היית הולכת ללמוד פקידות אולי אפילו היית מזכירה
בכירה? אבל את חייבת להיות שונה. הלכת לבית ספר "בליך" מגמת
ספרות. מה יצא לך מזה? תגידי, מה יצא לך מזה?"
הבת: "את לא מבינה אמא, הרי ב-ח' הייתי בכיתה מיוחדת ברמה
גבוהה וכמעט כל הכיתה הלכה ל"בליך". זו היתה הבושה הכי גדולה
שיכולה להיות ללכת לבית ספר לפקידות. איך אתם לא הבנתם את זה
וניסיתם כולכם לשכנע אותי לבית ספר ברמה נמוכה? כולכם יחד
עשיתם יד אחת כנגדי ועוד הבאתם את השכנים להסביר לי כמה קשה
יהיה לי בבליך ושאני לא אצליח כי רק גיליה הילדה הכי חרוצה
בשכונה הלכה לבליך וגם היא לא הצליחה, ואני הייתי לבד מול
כולכם. קטנה כזאת בת 13 ומרגישה שאני נלחמת על החיים שלי להיות
או לחדול ומרים אחותי הבכורה איימה עלי שאם אני אלך ל"בליך"
היא לא תעזור לי באנגלית, אה! היא שבקושי גמרה את הבית ספר
הנמוך ביותר ברמת גן. איזו בדיחה."
האם: "זה לא שלא היינו גאים בך. תמיד היינו גאים בכך שאת חכמה
ואת מוכשרת ואז כשהיית בחוג דרמה היינו כל כך גאים לראות אותך
משחקת על הבמה ועוד תפקיד כמעט ראשי, אבל, אני דואגת לעתיד
שלך, מה כבר יצא מכל זה?"
הבת: "העתיד, העתיד, מה את דואגת כל כך על העתיד. אני רוצה
לחיות את החיים שלי, את לא מבינה? להיות אני ולא מישהו אחר
שאתם רוצים שאני אהיה. את לא מבינה, אני לא יכולה להיות מישהו
אחר אני לא יכולה להיות מה שאתם כל הזמן רוצים שאהיה. ילדה
פשוט, לא כל כך חכמה, שהולכת בתלם כמו כולם, לא עושה שום דבר
מיוחד, רק לא להיות יוצאת דופן. מתי תבינו כבר שאני אחרת, שאני
שונה? אני אוהבת לקרוא ספרים, אני כותבת שירים. אני רוצה
להתבלט, לא להיעלם."
האם (לעצמה): "אלוהים אדירים רק לא להתבלט, רק לא להיות יוצא
דופן. זה מסוכן, זה אסור, אני פוחדת מה יקרה לך. הכי טוב זה
להיות כמו כולם, בשקט, שלא ישימו לב. מה יהיה איתך? מה יהיה?
תמיד היית חכמה יותר מכולם, שונה כאילו לא מתאימה למשפחה שלנו.
כבר כשהיית תינוקת ההתפתחות שלך היתה מהירה יותר והיית נבונה
כל כך. פחדנו שאחיותייך יקנאו אז השתדלנו לא לחבק ולנשק אותך
יותר מדי."
הבת: "מה את אומרת?"
האם: "שום דבר, שום דבר."
הבת: "אתם תמיד גורמים לי להתבייש בכך שאני חכמה כאילו שזה לא
בסדר ואני צריכה כמה שיותר להשתוות אליכם או אל האחיות שלי כדי
שלא תרגישו שלא בנוח."
האם: "תראי חמודה בעוד כמה שנים תרצי להתחתן. אבל גברים לא
אוהבים נשים חכמות. אשה צריכה לדעת לבשל, לנקות, לא לקרוא
ספרים או לכתוב שירים."
הבת: "אבל את לא חושבת שצריך שפה משותפת לדבר עם הבעל?"
האם: (בגיחוך) "אה, שפה משותפת, כן, תביאי את האוכל, לא כיבסת
לי את החולצה הכחולה? תזוזי, את מסתירה לי את הטלוויזיה. ככה
זה מותק אחרי כמה שנים זה מה שיהיה לך לדבר עם הבעל שלך."
הבת: "די! אני לא רוצה לשמוע! אני לא יכולה יותר לשמוע את
הדיבורים האלה."
האם: (נאנחת, מושכת כתפיים) "אה! מה יהיה הסוף? את לא מבינה
שהכל מתוך דאגה אלייך? אני רק רוצה שיהיה לך טוב ואני דואגת
לך. אני פוחדת שמכל החלומות שלך לא יישאר שום דבר ומה שיהיה לך
ביד זו אכזבה אחת גדולה."
הבת: "כן, כמו שפחדתם שאכשל "בבליך". רציתם לגונן עלי מפני
האכזבה ואבא אמר שעדיף שאהיה ראשונה בכיתה ברמה נמוכה, מאשר
אחרונה בכיתה ברמה גבוהה. והדברים נשמעים חכמים, ואני מבינה את
הדאגה שלכם אבל אתם לא מבינים שאם אהיה חכמה בכיתה של מטומטמים
לא יהיה לי לאן להתקדם ואולי זה מה שאתם רוצים, שאני לא אתקדם
יותר, שאני לא אהיה חכמה מדי."
האם: (נאנחת) "טוב, אני לא יודעת, אני רק יודעת שאני דואגת לך
וזהו. ועכשיו בואי לאכול ארוחת צהריים, הכנתי דברים שאת
אוהבת."
הבת: "לא רוצה לאכול, איבדתי את התאבון."
האם: "את השתגעת?? לא לאכול? בשום פנים ואופן לא. רק זה חסר לי
שתמותי ברעב. את לא תעשי לי את זה את שומעת את לא יכולה לא
לאכול. אני טרחתי והכנתי לך ארוחת צהריים שאת אוהבת ואת תאכלי
אותה."
הבת: "די! נמאס לי, נמאס לי נמאס לי, את חונקת אותי את לא
מבינה? חונקת אותי. את לא נותנת לי לנשום. יש לי גם תחושות
משלי, רצונות משלי דרכים משלי, אני לא יכולה לחיות לפי הרצונות
והתחושות שלך. כשלך קר את אומרת תלבשי סוודר, קר. כשאת עייפה
את אומרת שאני צריכה ללכת לישון. די, תני לי כבר להיות עצמי."
האם: (ממלמלת) "אני לא אשמה, אני לא אשמה."

[השעון מצלצל שעה 16:00 והאם סופקת כפיה. עוד מעט אבא חוזר
מהעבודה והארוחה עוד לא על השולחן. האב נכנס, מביט בשולחן הריק
באם ובבת ושואל "מה קרה?" האם והבת ביחד: "שום דבר." הבת נכנסת
לחדר סוגרת את הדלת. האם רצה לשים על השולחן את השתיה והכוסות
והחמוצים והאוכל. האב מוריד את הז'קט ומתיישב לשולחן]
האב: "קרה משהו? רבתם?"
האם: "לא לא, שום דבר. עוד פעם היא קוראת ספרים."
האב: "נו, מה לעשות. הכל בגלל החינוך שלך."
האם: (שותקת, ואחר כך אומרת בשקט) "אולי גם אתה תגיד לה
משהו."
האב: "אמרתי לך כבר, החינוך הוא תפקיד האמא. אני עובד מספיק
קשה. וחוץ מזה שהן בנות אז זה בטח באחריות שלך."