הוא נועץ בי עיני עגל פקוחות לרווחה,
בקושי רואה דרכן.
אני עומדת לא רחוק ומתבוננת,
בובה חלולה שכזאת...
יש לו אמ-פי-שלוש ומיליון תקליטים, ואל תדאגו - האייפוד בדרך.
תמיד כשמשעמם הוא רואה חברים,
ורק לעיתים נדירות, כשממש רע,
מגרד לו טיפה שאין לו כאלה.
הוא ממצמץ (!) מסובב את ראשו באיטיות, פותח ת'כיס ושולף
סיגריה.
חריקות של פלדה, והוא שואף אותה פנימה, נושף עלי עשן מסריח -
לפנים.
אני מדברת אל הר של פלסטיק מתועש, מנסה לטפטף כמה טיפות
של אמת,
אבל האוזניים שלו?
הן שומעות כל כך עמום...
כל כך רחוק...
בארובות העיניים שלו אני רואה את עצמי במעורפל,
מסתובבת בחור שחור בין עצמים,
מין עליסה בארץ הפלאות-שכזאת.
רק שאין תחתית,
אין כלום.
ראש גדול והבעה סתמית שכל-כך מתחשק לגזור...
כבר כמעט אחת בלילה -
"מה שלא יודעים לא כואב" - הוא נוהם.
חבל עלי, אה? רק בגלל שאני כזאת...
הוא חצי אנושי, הוא כמעט כמו כולם,
או הרוב.
מאכיל את הנשמה שלו דיאט,
מסתתר מהמציאות...
כל כך איטי,
כל כך כבד,
כל כך בורח.
בדלי הסיגריה נישאים ברוח שהוא לא מסוגל להרגיש, רוקדים סביבו
ריקוד ניצחון.
הוא לא מבין שאני תוקעת לו מסמרים בידיים כדי שלא יפול מהצוק
ויתרסק.
בעצם, נראה לי שהוא אולי מבין,
פשוט לא אכפת לו,
לא מזיז לו,
העיקר שיגמר.
כל הכבוד! הצלחתם. עכשיו רק תארזו אותו ושימו את זה על המדף. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.