ילדה שלי. אני זוכרת כשרק נכנסת לאולם. אני לא הייתי המאמנת
הראשונה שלך. את גם לא היית תלמידה מצטיינת. היית בין הטובות
יחסית לכל הילדים שאימנתי. אולי לא כמו כולם. לא יודעת מה זה
היה. אולי החיוך שלך שכבש אותי, ואולי בעצם העובדה שאת כל כך
דומה לי... הזכרת לי את עצמי פעמים רבות כל כך. את עזבת
ראשונה. אחרייך כל הקבוצות שלי התפרקו. אולי אני זוכרת אותך
דווקא כי עזבת ראשונה. ילדה יפה כל כך. שיער בלונדיני ארוך,
עיניים כחולות מדהימות. גבוהה ורזה.
ילדה שלי. ראיתי אותך לא מזמן. ועדיין, אחרי שעבר זמן רב כל
כך, קשה לי לדבר עלייך. כל כך אוהבת אותך. כל כך מתגעגעת
אלייך. לא אמרת לי שאת עוזבת. רק אמרת שלא תתאמני בקיץ. זה הרי
הסימן לכך שלא תחזרי יותר, אבל השלתי את עצמי שאולי באמת תחזרי
בסוף הקיץ. ראיתי אותך בבוקר. שתינו הלכנו לבית הספר. לא
זיהיתי אותך ממבט מאחור. הסתובבת אליי, ואמרת שלום. לקח לי כמה
שניות להבין מי את.
ילדה שלי. כשהייתה לי קבוצה משלי, ואולי אחרייך. הבנתי את
המאמן שלי. הבנתי למה הוא אוהבת אותנו כמו הילדים שלו. כי את
היית שלי. הילדה שלי. תמיד תישארי הילדה שלי. כאב לי כל כך
כשחיכיתי לך בסוף הקיץ, ולא חזרת. אימנתי אותך שנה. קצת פחות.
ופרשת.
ילדה שלי. כי את הילדה שלי, כמו כל הילדים שלי שאימנתי. כי
הייתם הילדים שלי! התינוקות שלי. החמודים שלי. גם אלה שלא אהבו
אותי. גם כשכעסתם עליי. גם כשהתעללתי בכם, קצת. תמיד תישארי
הילדה שלי. הילדה החמודה הזאת. הילדה ששבתה את ליבי.
ליבי, שגם ככה שבוי שם, באולם הישן, עד סוף חיי. עכשיו גם את
שם. איתי. ילדה קטנה. שלי.




מוקדש למאשה.