סיפור שנכתב על גבי ג'ינס [עקב מחסור זמני בנייר] בעת שמירה
באימון ברי שמירה ב"בא"ח נחל".


"כשעוצמים את העיניים אפשר כמעט לשכוח מהכל, ולחשוב שיום
העצמאות או משהו", כשהיא חשבה ככה היא הרגישה שהיא שוב ילדה
קטנה. "והלוואי שבאמת הייתי קטנה כזו, עם הצמות הבלונדיניות
הארוכות, אלה שלא נתנו לי להרגיש לבד. והלוואי שהכל לא היה
באמת".

כשבשמים יש צרור של נותבים זה לפעמים נראה כמו זיקוקים, רק חבל
שאי אפשר להסתכל עליהם, בגלל שקשה לדעת אם הם שלנו או לא וצריך
לרדת מהר למקלט. ככה זה כשיש לך מלחמה בחצר האחורית.

עכשיו היא רצתה שוב את הצמות שלה. בעצם, היא פשוט לא רצתה
להיות לבד.

עם הצמות היא הייתה שלוש, כבר לא לבד, ככה היה לה הרבה יותר קל
להעביר את הזמן במלחמה.

יום אחד הן [היא והצמות] יצאו החוצה להתאוורר אחרי יום שלם
במקלט שמתחת לאדמה. היא ידעה שתיכף יחשיך, אז אסור להתרחק יותר
מדי מהבית, אבל הצמות היו כל כך יפות כשקפצו, שהיא בכלל לא
הרגישה כמה זמן עבר, ופתאום כבר היה חושך.
היא התחילה לחזור הביתה ופתאום שמעה את "הזיקוקים שלה", רק
שהפעם היא גם ראתה שלל נקודות אדומות - זוהרות - מהפנטות -
יפהפיות מתקרבות אליה.
על הקבר שלה אולי היה כתוב "זה לא תמיד רע להיות לבד".

                                               

10.11.05