ואין דרך לצאת מזה כמקודם.
כאנשים מוערצים הופכים למפלצות,
כשהכפפה נעמדת דום,
הגוף מאבד את התקוות.

ושוב יש הרגשה ריקנית,
על דברים שרציתי לומר,
ושוב מתנגן הניגון הישן כשראיתי תוצר הבכורה על הדף.

נעלם החיוך בסיפוק של המלל,
זורם תחת האצבעות.
כשכואב להרים את העט ולחרוט,
את אותן שלוש אותיות.

כשאחרי כל הברה שנקראת בדממה על גבי הדף הגלוי,
יש להסתיר כל מסר סמוי,
פן תואשם בשיקוץ.

כשרציתי לאותם הימים שחלפו,
איפה היו הם מקודם,
בימים שיכלתי להעלות על הכתב, עולמי בלי חשש לביקורת.
בלי לשמוע מילים מגנות על סרקאזם,
כתיבה שנוצרת לא עולה במודע.
אך גדולת היוצר לעמוד-לו בחוסן ולא לתקן אף מילה.

כי חונכנו תמיד על ערכי פלורליזם,
אז איפה הם,
התמו מכבר?
ותמהתי מדוע איבדתי כל אוזן,
כשניסחתי ביקורת כנה.