לנופר יש גוף. אוהו, איזה גוף. הוא מטפס לי על הארונות ועל
המיטה ומתקפל על הכסא. הגב שלה מתרחב קצת למעלה. בדרך-כלל,
אומרים שההתרחבות הזאת אופיינית אצל גברים ככה, גוף משולש וחזק
- אצל נופר זה לא ככה. הגוף שלה מיתמר בחן, הכתפיים השבריריות
רק רוצות להראות מה שיש להן.
ויש להן.
אני אוהבת לגעת בכולה כמו מפלים. אני אוספת כל מה שאני מרגישה
שמותר לי, כמה שנופר נותנת. היא נותנת לי כמעט תמיד, חוץ
מהרגעים שמתחשק לה להתגרות בי, זה נוראי; משתלשלת אליי כמו
חבלים ואני כל כך רוצה לאחוז, לשפשף חזק את הידיים עד שידממו,
ובמקום, נופר מדממת עליי ואת החבלים היא מושכת גבוה-גבוה, חזרה
אל החלון שבמגדל.
הגוף שלה תמיד לוהט. כיף לי לחשוב שזה בגללי, אבל אני לא נראה
לי. זה בטח בגללה. אי אפשר שלא להתחמם עם נופר, ונופר עם עצמה
כל הזמן. אני אוהבת להפשיר ממנה, להשאיר בה צלקות דמויות
טביעות-האצבע שלי. היא לא מתלוננת כמעט, וכשהיא כן, היא מציגה
את זה בכזו רכות אצילית, שאפשר לטעות בה שהיא עקרת-בית באמריקה
של שנות השישים, איפה שכל הזמן הגברים היו מהמרים במרוצי
סוסים, והנשים היפות היו חובשות כובעים ללא-סוף ועישנו סיגריה
כל כך ארוכה עד שעשרות הבגידות של הבעלים שלהן נראו כמו עוד
בליטה בקרקע.

לפעמים, אני לא בטוחה שמגיע לי. אני די מגושמת ואין לי את הבטן
השטוחה שלה, אין לי את הברזל המעטר בחור הזה, 'טבור', אני
קוראת לשלה. טבור, כל כך סקסי ומזמין עד שאתה רק רוצה לתחוב את
הלשון פנימה עד שתחליד. לשלי אני סתם קוראת 'דבר'. אני בכלל לא
משהו. אני לא כל כך נשית, אולי לפעמים אני משלחת את המבט,
לפעמים אני מרגישה שעכשיו יכולתי להינעץ בלוח המודעות בחדר
שלה, עכשיו היא יכלה להסתכל ולומר - אוה, איזו חברה מהממת יש
לי. אחר-כך, אני סתם מרגישה כבדה. אני שוכבת על המיטה והיא
מעליי, גוהרת, הגוף שלה נע במהירות שאצלי בטח נראית בהמית, אבל
אצל נופר, אצל נופר זה מחול.

היום היא הייתה סופה. זו לא הפעם הראשונה. אולי בכל זאת אני
קצת בסדר, היא סוערת איתי כמעט כל הזמן כשאני מנסה לגרום לה,
אבל היום היא סערה במעגלים. הראש שלה נשמט מהמיטה ופילח את
האוויר שנעמד בצדדיה כמו זקיפים בארמון, משתתקים למראה
ולקולותיה המתפתלים. אם היה בי האומץ לעצור, הייתי בטח הולכת
קצת אחורה, מצלמת פילם שלם; אוי מושן פיקצ'ר שלי, הייתי מקדישה
לה קיר ומסדרת את כל התמונות לפי הסדר ומשתכרת בלילה מאוחר,
מסתחררת כמו הבלרינה בלונה פארק תל-אביב עד שהיא הייתה נעה
מולי לתוך אובדן הכרה.
אבל לא יכולתי לעצור. רק להסעיר אותה, רק להסעיר, להקציף
ולערבב כמו ספינה שפוקעת את הים. השיער דמוי התיל שלה חרך את
אוויר-הזכוכית ואני הייתי שלה. לא הייתה בי אני, לא נשמה ולא
שכל, לא רצון לסיפוק, רק גוף כמה ונשען על החלל, לעבר מסך
הטלוויזיה ששיקף אותה, בוערת כמו מדורה, נלהבת כמו מישהי
שמנקבת את עצמה חורים-חורים ומנקזת החוצה את העולם היפה שלה -
והעולם שלה נורא יפה, של נופר. יש לה גוף. אוהו, יש לה גוף.