בכל בוקר מתרכזים בנקודות האיסוף ומצפים למשאית של "צביקה
הנהג". צביקה דמות מוכרת בעיר, איש גדול מידות עם שפם עבות
ומטופח המסתלסל בקצוות שנמשכות, כקרנים של שור, כלפי מעלה.
מתחת לשפם המפואר הזה נח חיוך נעים שמרים לו את הלחיים, מצמצם
את העיניים ומדגיש את הסנטר הכפול.
כל אחד מחכה לתורו לכבוד הגדול... לשבת בקבינה ליד צביקה.
המשאית שלו צבועה בירוק, תמיד נקייה, מבריקה ומאובזרת בהמון
"צעצועים", תמונות של נופים, נוצות של כל מיני עופות, אבנים
משונות מכל מיני מקומות וגם מכתבים. והעיקר העיקר... ה"זמבורה"
שבמקום לצפור ביפ ביפ, מנגנת את ההתחלה של השיר: "הגשר על הנהר
קוואי", שנהגו לשיר בקולי קולות תוך כדי נסיעה לקייטנה. צביקה
עובר בהדר עם המשאית שלו דרך כל נקודות האיסוף. מתחיל ב"מצבה"
שם מחכים ילדים מהשכונה, עובר לנקודה הבאה במזרקה, משם למעברה
ואל התחנה הסופית "חוף הריביירה". כשרק מבחינים בגגות היוטה של
הקייטנה, מגבירים הילדים את קולם וצורחים את שיר הקבוצה. כל
קבוצה שרה את השיר שלה. ערב רב של צווחות איומות ללא פשר. אבל
כמה הנאה.
מי שאינו מסיים את הקייטנה בצרידות קשה, פשוט לא מהחבורה. יש
כאלה שמזייפים צרידות ובלבד שלא יהיו מחוץ למעגל המקובלים.
איזה כיף בקייטנה. כל המדריכים רק קצת יותר גדולים מהילדים וכל
כך נחמדים ונערצים. חגיגה.
ביום אחד שהתחיל כרגיל, התרחשו אירועים לא רגילים.
באותו יום, מיהרה יעל לאכול את ארוחת הבוקר כדי להגיע בין
הראשונות למלתחה של הבנות וללבוש את בגד הים.
במלתחה היו כל התיקים, שהאמהות תפרו או סרגו, תלויים על ווים
והכילו את בגדי הים, את כלי הרחצה ואת המסרק, למי שהיה.
ליעל לא היה.
במלתחה, ראתה אותה יעל לראשונה.
ילדה מלכה. לבושה בשמלה. אתם מאמינים?
לבושה בשמלה לקייטנה.
היו לה תלתלים זהובים כמו לשירלי טמפל, וכשדברה טלטלה אותם כך
שריצדו על ראשה כמו כתר, כמו הילה. יעל לא ידעה את שמה. לא
מהשכונה שלה, לא מבית הספר שלה. גם לא ראתה אותה בהסעות של
צביקה.
המלכה פשטה את השמלה שלה, לבשה את בגד הים שלה, ממש בגד ים של
גדולות. להבדיל מבגד הים משל יעל, שהיה כמו של הבנים. חלק
תחתון בלבד. לרבים מהילדים כלל לא היה בגד ים. הם רחצו בים
במכנסי ההתעמלות הכחולים. לה היה בגד ים. היא קיפלה את השמלה
שלה בנחת, והכניסה אותה לתיק הבד שעל הוו, ולפתע, הוציאה מהתיק
מסרק קטן וורוד ומראה גדולה עם ידית ורודה תואמת. בחיים שלה לא
ראתה יעל אביזרים כאלה. המלכה עמדה שם, מביטה בעצמה בהערצה
תיקנה תלתל, הידקה סיכה והחזירה הכל לתיקה.
מאותו רגע משהו בתוך יעל לא נתן מנוחה. "אני חייבת את המראה"
אמרה בליבה. "חייבת לעמוד במקום בו היא עמדה, לאחוז במראה
בתנועה אדישה, להביט בעצמי בהנאה וללבוש אותה הבעה של שביעות
רצון".
ליעל אבד הלהט לרחצה בים. אבל, איך אפשר? החברים כבר מאיצים
והים זה הרי ים. היא רצה עם כל החבורה לים. המדריכים סימנו את
המקום אותו אין לעבור, בשרשרת ידיים ובגופם. וכל הילדים שכשכו
במים, תוך שהם מציגים את כל החוכמות האפשריות בזו אחר זו.
צוללים, צפים על הגב, קופצים זה מעל זה, מתחרים בשחייה,
מתמסרים באצות שמצאו. אבל יעל, שהמראה לא מרפה ממנה, חטפה "כאב
בטן" עז וביקשה רשות לשוב לקייטנה.
בקייטנה היה שקט מופלא. מלבד שתי הדודות שהכינו את ארוחת
הצהריים לא היה איש. אחת מהדודות ראתה אותה ושאלה: "מה קרה?
כבר חוזרים?" סיפרה שכואבת לה הבטן. לא עזרו לה תחנוניה, היה
עליה לשתות כוס תה גדולה עם שיבא ונענע, עד שיכולה הייתה
להשתחרר מהן. מיד שמה פעמיה אל המלתחה. "מהר" אמרה לעצמה, "עוד
מעט כולם חוזרים ולא אספיק. אסור שיראו אותי. אסור".

נכנסה אל המלתחה, לא היה קשה לזהות את התיק של המלכה. ברעידות
בכל הגוף פתחה את התיק ושלפה את המראה. הלב הלם בחוזקה.
העיניים היו עצומות מהתרגשות והגרון יבש, יבש. יעל החזיקה את
המראה שרעדה בידה אל מול פניה ופקחה את עיניה.
איזו אכזבה!
הביטה אליה דמות בשיער מקורזל וצהוב.
נמשים גדולים מרוחים על פניה, ללא סדר ללא הוד והדר.
שתי שיניים קדמיות חסרות... כמה נורא!
מיהרה להשיב את המראה למקומה וברחה משם לחדר הקבוצה. השטתחה על
החול ובכתה מרה.
היה לה ברור שאלוהים העניש אותה על ששיקרה למדריכה, ועל שפרצה
את תיקה של המלכה, ועל מחשבות הקנאה שהזדחלו אל מוחה.
עוד היא בוכה והחבורה הצוהלת חוזרת מהים. כולם ברגשי רחמים
פונים אליה תמהים על כאבי הבטן החזקים שלה, שאינם פוסקים.
היום נמתח, לא רצה להסתיים.
יעל שוחררה מכל הפעילויות.

לפתע זעקות רמות של שבר.
כולם רצים לעבר המלתחה. המלכה עומדת שם ובוכה. "אני לא מוצאת
את המראה שלי... אני בטוחה שהיתה בתיק שלי לפני שהלכנו לים,
ועכשיו איננה".
יעל החווירה. "לא יכול להיות", אמרה לעצמה ומיד הצטרפה
לחיפושים.
"לא יכול להיות שאיננה", שוב אמרה לעצמה. "הרי במו ידי הוצאתי
ובמו ידי החזרתי את המראה למקומה. מה קרה?"

לאחר שעה הופסקו החיפושים בצו המדריכים והפעילות המשיכה. מאחר
שיעל הייתה פנויה באמתלת מחלה, המשיכה בחיפושים לבד, אך לשוא.
ההצגה הפכה לאמת. כאבי הבטן שלה המשיכו לייסר אותה, ואף זחלו
לתוך חלומותיה באותו לילה.

למחרת, בזמן ארוחת הבוקר, הבחינה יעל בילדה שניגשה אל המלכה
וחייכה: "נמצאה האבידה! בטעות הכנסת את המראה שלך לתוך התיק
שלי, שהיה תלוי על הוו בדיוק ליד התיק שלך".  

יעל מביטה בצביקה שסיים את ארוחת הבוקר, ועתה מקנח את שפמו תוך
שהוא מסלסל בקפדנות את הקצוות, ומחייכת בשמחה.
היום התור שלה בקבינה של צביקה.