לא, אני לא מודה באשמה כמובן. במחשבה שנייה אני לא כל כך מבין
למה אני צריך לא להודות באשמה שלא הואשמתי בה. אבל בכל זאת,
למען הסר ספק ולמען פזר עננה - לא שאלה קיימים - אז אולי רצוי
להכחיש.

יש בזה כשל לוגי מובהק אבל לו הכל היה לוגי אז מזמן היו צריכים
לקרות דברים שלא קרו ולפני מזמן ואולי לאחריו דווקא דברים שקרו
לא היו קורים. אני מסתבך כאן בקורים של כל מיני הכחשות שווא
לכל מיני האשמות דמיוניות שלא היו או שאולי היו. אם היו אני
כמובן מכחיש או במילים אחרות לא מודה. אבל מצד שני אני כן מודה
לך, למזל, לאלוהים על שהצטלבו דרכינו. הצטלבו לא מלשון צלב חס
ושלום ששייך לעובדי כוכבים ומזלות אלא מלשון צלב כזה גיאומטרי
שבו שני קווים נפגשים. אז את קו, קו עגלגל הייתי אומר ואני
אומר את זה לשמחתן של העיניים שלי שעוקבות לפעמים אחרי עגלגלות
זו ואחרת ומותזות משם נישאות על כנפי הדמיון לכל מיני מחוזות
שלא כאן, מטעמי נימוס, המקום לפרטם. ובכלל, זה לא יאה לחשוב
מחשבות כאלה על יהודיה חסודה המאשימה אותי בהאשמות שווא
המוכחשות מיידית אלא שהשד גובר עלי וגם יצר הרע ולפעמים זה ממש
מסוכן. לא שאני חושש, נהפוך הוא, אני שש אלי תסריט אלא שאז
עשויים לקרות דברים שבגינם שוב אספוג האשמות רכות כאלה.

רכות היא בכלל מאפיין נחרץ שלך. כאן אני עוצר לרגע ושואל את
עצמי האם אפשר להגיד על רכות שהיא נחרצת? אפשר? לא בטוח, אבל
אצלך זה נשמע ונראה נכון. אני חושב או ליתר דיוק יודע קצת
ומדמיין הרבה שזה גם מרגיש כך. את רכה כזו בקולך ומבט רך שלך
ממיס את  כל חומות ההגנה הנוקשות שאני תמיד בונה בשקידה זועמת
כזו, מחזק ומשריין והנה אדוות מילה לואטת או אולי בת קול
שקטנית משלחת את כל החומות הללו לכל הרוחות.

את בטח מחייכת עכשיו וחושבת מה קורה כשאני נפגש עם הרכות של
הקווים העגלגלים שדיברתי עליהם קודם. האמת היא שיש לי הרבה מה
להגיד והרבה יותר מזה לדמיין אבל אני לא בטוח שאני רוצה לכתוב
הכל שמא יאשימוני בפריצות ובזימה מופקרת.