המשורר. (014)

כתבתי להם  שבועת אבירים,
כששחקנו בחרבות עץ.
היינו תמימים, הרגשנו
גיבורים.
יכלנו הכל עם קשת וחץ.
כתבתי להם את המנון הקבוצה,
בתנועה, בליל מדורה.
כששרנו אותו, בערה אמונה,
הרגשנו גאים נורא.
על מדים, כתבתי להם שירי-לכת,
טובלים בדם ובדבש.
כשנלחמנו, האדמה היתה מחיכת,
כל מבצר שתקפנו קרס ונכבש.
כשהיינו במיעוט,
כתבתי נגד המשטר.
מלאתי את כלם בחזון מלוא חזה.
ואז הם אמרו שבלעדי אי-אפשר,
שאני לא משורר אלא נביא וחוזה.
כשנצחנו גם שם, נצחון מוחץ,
נהיתי עשיר שאין מלים לתאר.
ואפלו שהדגל שלנו התנפנף מכל עץ,
לא הפסקתי לשיר על מחר טוב יותר.
אפלו עכשו בגלגלת נקובה;
אני שר לתולעים שיר לעיסה מתוק.
מעבר לפרחים, מעבר לתקוה;
מעולם לא ידעתי לשתוק.