אני מתלבש.
חולצה, כובע, מכנסיים, ולבסוף, החגורה שקיבלתי אתמול מנאדיה,
אחרי שנשבעתי אמונים וקיבלתי את ברכת ראשי הארגון.

אמא ואבא מחבקים אותי ואומרים שהם יתגעגעו, אך צוחקים שהם
יצטרפו אלי בקרוב.
גם האחים הקטנים שלי עצובים.
הם לא יצטרפו אלי בזמן הקרוב.

אני שם את התיק על הכתפיים ויוצא אל תחנת האוטובוס.
אני עולה על האוטובוס, שלא במפתיע היה עמוס באנשים.

אני נעמד בין זקנה שכנראה יוצאת לקניות, לתלמידה עם אוזניות
ודיסקמן.

האוטובוס נוסע. לא נראה שאנשים צריכים לרדת מהאוטובוס, רק
לעלות עליו.
בחיים לא ראיתי אוטובוס כל כך מלא באנשים. זה משרת נפלא את
המטרה שלי.

"הגיע הזמן", אני חושב ומחייך.

אני לוחץ על החגורה וצורח "אללה הוא אכבר", בידיעה שאלו יהיו
המילים האחרונות שיושבי האוטובוס הזה ישמעו.


נכתב, אם אני זוכרת, כפרוייקט בחיבור. אחיו הגדול של "עומדת
בצומת". עזרה מהעורכת שלי, עם המסכות. כל מי שקרא הופתע בסוף
הסיפור. נראה לי שזה משרת לא רע את מטרת הסיפור- פואנטה, לא?