חשבתי להיכנס לכדור הכתום שלי, שהכל בפנים אורות כחול ורוד
אדום, להזריק הרואין והבס דופק בראש וזה הכל.
זה הכל.
הזמן נוזל בפנים. ולי לא היה ערב נעים ולא שתיתי יין אז מותר
לי להמשיך לחפש. ועוד יגיע ארבע בבוקר ויהיה לי מותר להמשיך
לחפש אחר, ערב נעים. לטמטם את המוח מול המסך או אולי להזדחל
ברחובות תל-אביב על ארבע ולקוות על כל אחד שעובר שהוא זה הוא
זה. סיטואציה מוכרת. אולי אשב על הברכיים, אקיא הכול החוצה
ועוד אמצא עצמי תלויה. עייפות כבר מזמן לא מזדחלת בגרון היא
מקננת בעיניים ויושבת לי בראש, שולחת מסרים של כלום, אחת
שתיים. רות, עבור, סוף. קרה וקשה, איך יש אנשים שיודעים רק
לצחוק כל הזמן. אולי בסוף אכרע על המדרכה ואדפוק את הראש בבטון
ולא אזיז את המצח, והקור יחדור את כל המסננות ישר דרך
הגולגולת, מחדיר את האמ-אמא של הכלום לתוך המסרים של הכלום שרק
מתרגמים לכל מיני ניתוחים ופילוסופיות בגרוש במצבים לא שפויים
של המוח. הכול כי צריך להסביר איך עצוב. אורות של אבן-גבירול
שחולפים לי ברדיפה עם כל הצבעוניות בתוך החושך והקר. סיטואציה
מוכרת. הוא זה הוא זה אולי. אקיא הכול ואז אגמור תלויה. מסך,
על ארבע, לחפש, ויין, הזמן נוזל הזמן נוזל איך שהזמן נוזל.
הרואין. בס. אדום - כחול - ורוד.
ואז בסוף למצוא עצמי בחדר, לא הרואין לא בס ולא נעליים. רק
חושבת כל הזמן כל הזמן, בראש במקומות - אחרים.