שלשום התקשרתי ל"אלי וגדי עולמות בע"מ", רציתי להתלונן על פגם
במוצר שלהם. ענה לי מענה קולי מעצבן כזה: " אם ברצונך להגיע
למחלקת פיתוח אנא הקש 1, אם ברצונך לרכוש מוצרים דרך הטלפון
הקש 2, אם ברצונך לרכוש מוצרים דרך הדואר אנא שלח גלויה עם
הספרה 2, אם ברצונך לאבד את שפיותך אנא המשך להקשיב, אם ברצונך
להגיע למשרדו של המנכ"ל אנא סע ברחוב הרצל, פנה ימינה בשלמה
המלך ושוב ימינה בארלוזורוב". ואז ניתק, אז החלטתי לנסוע.
אחרי בערך שעה בפקקים הגעתי לבניין מתפורר, המזכירה אמרה לי
שאלי יצא לאכול צהריים בעיר והוא אמור לחזור עוד מעט. פלירטטתי
עם המזכירה עד שהוא חזר. ואז נכנסנו למשרד שלו. דווקא בחור
נחמד, הייתה לו כרבולת קטנה בשער ושאריות מארוחת הצהריים
בשיניים אבל חוץ מזה הוא היה נחמד מאד. הוא ניגש ישר לביזנס
ושאל אותי על איזה פרט בדיוק אני מתלונן. שאלתי אותו איך הוא
יודע שאני רוצה להתלונן והוא ענה שבזמן האחרון באים הרבה
להתלונן וגם שהוא ראה לפי ההבעה שהייתה לי וגם שהוא אלוהים אז
הוא יודע הכל.
אהא, הקשיתי, אם אתה יודע הכול אז בשביל מה אתה שואל אותי על
מה אני רוצה להתלונן. הוא עשה פרצוף מעוצבן ואמר בקול נרגז
"נסתרות הן דרכי האלי".
"זה מזכיר לי", אמרתי לו "מה עם גדי?"
"הוא כבר מזמן לא בעסק, פרש בשביל לעשות איזה סטרט אפ, מסכן,
עכשיו הוא תקוע עם חבילת שטרות ענקית שאין לו מה לעשות איתה",
"בכל מקרה", הוא הוסיף, "לא רציתי להוריד אותו מהשם כי אנשים
כבר התרגלו".
"תגיד", נזכרתי במשהו שרציתי לשאול כבר הרבה זמן, "אם אתה כל
יכול אז אתה יכול לברוא אבן שלא תצליח להרים? כי אם כן אז אתה
לא כל יכול כי לא תצליח להרים אותה". הוא לקח הרבה אויר וענה,
"הכל יכול אין לו אלא כדי להשתמש בכל יכולתו שאם היה רוצה
ויכול הוא, היה משתמש בה, אך מכיוון שאיננה בנמצא אין הרצון
עומד לו לפניו בדרכו לבריאה ואין הבריאה עומדת לו בדרכו לפני
הרצון".
"אהה, טוב זה מסביר הכל".

"טוב בכל אופן רציתי להתלונן על ה-"
"מלחמות", הוא קטע אותי, "ידעתי, אתה טיפוס שמתלונן על
מלחמות"
"לא, לא באתי להתלונן על מלחמות, ומה זה אמור בכלל להביע?
'טיפוס שמתלונן על מלחמות?'"
"אהבה", הוא צעק פתאום.
"מה?"
"אהבה, אהבה, באת להתלונן על זה שיש אהבה, אבל לא לך, או שיש
אהבה אבל תמיד אחריה יש פרידה"
"לא, לא, לא, די כבר לנחש", אבל הוא בשלו.
"כסף, אתה לא סובל את הרעיון שהכל בעולם מסתובב מסביב לכסף."
לפי הפנים שלי הוא הבין שהוא רחוק מהאמת, והמשיך לנחש.
"פדופיליה, אה כרישים, קרישי דם, סרטן, פחדים ומפלצות. טוב נו
על מה אתה רוצה להתלונן?" הוא סוף סוף הניח לי להשלים משפט.

"חרא של כלבים".

"זהו?"

"כן, זהו."

"זה הכל? חרא של כלבים?
טוב.
אני אראה מה אני יכול לעשות, אני מניח שזה יתוקן תוך כמה
שבועות".

וזהו, הודיתי לו ולחצנו ידיים והלכתי משם ויותר לא שמעתי ממנו
כלום, אין לי מושג מה קורה עם זה.

                       

את השיחה שקיים אלי אחרי שהלכתי כבר לא יכולתי לשמוע, הוא הרים
את הטלפון בדאגה ולחש בקול מתוח לשפופרת, "עוד אחד. כן. כבר
השביעי החודש. לאף אחד לא אכפת מכלום, לא מלחמות, לא רעב, לא
שוויון, כולם מתלוננים על חרא של כלבים. לא. היה אחד שהתלונן
על חרא של ציפורים. זה אותו דבר. מה אני יכול לעשות?!. כן אני
כן. אני כל-יכול אבל יש גבול. אין סיכוי. לא יעזור אפילו מבול.
כי כבר ניסיתי. זה היה סתם תירוץ. טוב תכניסי את הבא". הוא
ניתק את הטלפון ולעצמו הוא אמר "הייתי צריך ללכת לסטרט-אפ עם
גדי", והוא גילגל בעצב על הלשון, "אליטק, אלימטיקס,
אלירובוטיקס, אלישרא".
"אולי יום אחד" הוא הספיק למלמל לפני שהמתלונן הבא נכנס "אולי
יום אחד, אני אמכור את העסק ואעבור להיי-טק".