לקום בבוקר, לצחצח שיניים, להתלבש, ללכת לעבודה, לחזור הביתה
בשעה חמש מיום עמוס בפגישות וחשבונות. למי יש כוח לכל זה?...
אני מגיע הביתה, רואה את אישתי מדברת בטלפון, הילד בחדר משחק
בלגו שלו. לא מקבל התייחסות לא ממנה, ולא ממנו. אני שם את התיק
בחדר, מוריד חולצה, מכנסיים נשאר בתחתונים. מוציא חולצה קצרה
ומכנסיים נוחות מהארון ומתלבש. לא שכבנו כבר שבעה חודשים. אני
מסתכל על עצמי במראה, מרחם על עצמי קצת, מתפלל שאולי היום היא
תתקשר סופסוף.
ארוחת ערב. יושבים, אני מספר קצת בשביל שהיא לא תשאל יותר
מדיי, היא עושה את עצמה מתעניינת והילד אוכל. מנסה שלא נראה
שהוא מוציא את הכל למפית. היא אף פעם לא ידעה לבשל, גם בטח לא
תדע. מסיימים את ארוחת הערב, הילד נכנס לאמבטיה, היא עושה
כלים, אני רואה טלוויזיה. הכל כל כך מונוטוני. אני משתגע. לא
יודע מה לעשות עם עצמי... פתאום עולה לי בראש איזו סיבה טובה
לצאת לסיבוב עם האוטו. היא לא שואלת יותר מדיי. אני יורד
למכונית, מתניע, עדיין לא יודע לאן אני נוסע. מתחיל להתגלגל
קצת בעיר, רואה אנשים, חושב אולי לשלם לאיזו זונה שתעשה לי את
הלילה. אבל מתחרט כי בשביל הציפייה לטלפון אני חי ואני יודע
שכשזה יגיע, זה יהיה מצוין.
אבל ציפייה זה דבר מחורבן... אתה מחכה ומחכה ובדיוק שניה לפני
שאתה משתגע, או בדיוק ברגע שהדעת מוסחת על ידי משהו אחר, זה
קורה. אבל אני כבר השתגעתי ועדיין אין טלפון... הנייד תמיד
איתי, לא יכול להיות שפספסתי אותה.
אני ממשיך להסתובב קצת בעיר, שונא אותה מרגע לרגע. העיר עושה
לי הרגשה רעה - כל כך הרבה זוגות מאושרים והדבר היחיד שעובר לי
בראש זה 'מתי הם יבינו שנמאס להם אחד מהשני ושכל הזמן הזה היה
בזבוז...' כן, למצב הזה הגעתי. של מחשבות פסימיות על הכל. לא
יכול למצוא את עצמי מאושר בשום מקום, בשום מצב. ורק הציפייה
לטלפון מחזיקה אותי.
שישי בערב. איזה חבר מתקשר, כנראה שאישתו הצליחה לשכנע אותו
שהם לא אירחו כבר המון זמן ושכדאי שהם יזמינו את כולם. אולי
מטופש, אבל אנחנו אפילו למצב הזה לא מגיעים. אין בקושי הידברות
- אם אני מפרנס והיא מכינה אוכל ומנקה, הכל על מי מנוחות. לא
מתווכחים, לא מביעים דעה, לא שוכבים. כלום. שני זרים עם ילד
תחת קורת גג אחת.
אם היו שואלים אותי לפני עשר שנים איך אני אראה בגיל שלושים,
הייתי אומר 'רווק, עם כלב, בחורה בת עשרים לידי, חיים טובים'.
והחיים באמת הלכו בכיוון הזה, רק שהבחורה שהיתה אז לידי התבגרה
גם היא והגיעה לגיל שלושים. ואנחנו ביחד שלוש עשרה שנה, מתוכם
נשואים שבע שנים. לא נראה אמיתי בכלל, כאילו כפו עלינו את זה.
נוסעים לחבר. אשתו עם החיוך הגדול שלה, נראה שההתארחויות האלה
עושות לה טוב על הלב. שיהיה... ובעלה עם החיוך המזויף, רואים
עליו שהוא מחכה בקוצר רוח שהערב הזה ייגמר. היא מייד מתיישבת
עם הנשים של החברים שלי, שכבר לא כל כך חברים שלי כמו שהם
נשואים לחברות שלה. אני מתיישב עם הסיגריה בפה ליד האיש המסכן
שנאלץ לארח את חבורת התרנגולות הזאת. אנחנו מפטפטים קצת, הוא
מתעניין בעבודה שלי. הילד שלהם פתאום מגיח משום מקום. הולך ישר
לאמא, אבא כבר לא קיים בהרבה משפחות בימינו... הילד עושה פרצוף
מתחנן, אמא שלו אומרת לו משהו בעצבנות, העיקר להיפטר ממנו, הוא
מאושר, לוקח מעיל ונעלם. אם הוא רק היה יודע איזה חיים מזויפים
מנהלים ההורים שלו, ההורים של החברים שלו ויותר מזה - החיים
המזויפים שמחכים לו.
היא סופסוף משתכנעת ללכת. עושה טובה. אנחנו נכנסים לאוטו, אני
שואל אותה אם היא נהנתה. היא עונה בקיצור, פתאום כבר לא
דברנית. כנראה גמרה את אספקת המילים שלה להיום אחרי שפטפטה חמש
שעות עם החברות שלה.
שבת בצהרים. השבוע זה התור אצל ההורים שלה. הילד עוד מתפרפר
במיטה. אני נכנס אליו לחדר, ילד יפהפה יש לי. חבל לי שאני לא
יכול לתת לו חיים טובים יותר, הלוואי ויכולתי. יש לי פתאום יצר
אבהות, אני מרים אותו, נותן לו נשיקה וחיבוק, שני דברים שכל כך
חסרים לי... הוא מחייך, עושה רושם שהוא מבין שנכנס בי איזה
משהו. והוא מאושר. הילד שלי מאושר.
מגיעים אליהם הביתה. היא מייד נעלמת במטבח, מסתגרת עם אמא שלה.
אני מתיישב עם הילד לראות טלוויזיה, משועמם ביחד איתו. אבא שלה
יוצא פתאום, מתיישב אתנו, מתחיל עם הסיפורים שלו. כל העולם עשה
לו רע, לפחות כל מי שהוא מכיר בעולם הזה. האיש הזה הזדקן...
הגיע זמנו, אני חושב. והוא איש קשה. אני באמת מקווה שאם בתו
היא האישה שאיתה אני אבלה את שארית חיי, לפחות שלא תיהפך להיות
כמוהו.
אני מקשיב, הילד עוד עסוק בערוץ אחד שמראה זבובים מזדווגים,
ואני רק חושב על הטלפון ממנה.
אני נכנס לשירותים לרגע והנייד מצלצל. נצבט לי הלב, זאת היא.
אני רץ מהר מחוץ לדלת הדירה הקטנה, בידיעה שאצטרך למצוא סיבה
טובה לדבר בחוץ בטלפון, אבל זה לא מפריע לי. קול מתוק מהצד
השני. חיוך ענקי עולה לי על השפתיים, אני מצחיק אותה. ואיזה
כייף זה. לבסוף, בביישנות, היא שואלת אם אני רוצה להיפגש. אני
עונה מייד בחיוב. למען השם! לא חיכיתי חודש לטלפון הזה בשביל
לשחק משחקים! אני מרגיש אותה מסמיקה. קובעים בבית קפה, עד
עכשיו הכל טוב.
הפגישה אצל ההורים שלה נגמרת, יש לי הרגשה כאילו היינו שם
שנים. אני אומר לה שאני אצא הערב בעניינים עבודה. היא לא חושדת
בכלום. וטוב שכך.
פעם ראשונה שאנחנו נפגשים. אני רואה אנשים באים ויוצאים מבית
הקפה, רואה בחורות יפות, חושב שאולי אחת מהן זאת היא. פתאום
ניגשת אליי בחורה עם עיניים ירוקות גדולות ושיער חום ארוך, חלק
ומטופח. כמה שהיא יפה! אני קם, עדיין לא בטוח אם זו היא. היא
קוראת בשמי, אני מחייך אליה ונותן לה נשיקה קטנה על הלחי. הרבה
יותר בוגרת במראה מאשר איך שהיא נשמעה בטלפון. אנחנו מפטפטים
קצת, היא נראית מתוחה. אני שואל אותה מה קורה והיא רוצה
להסתלק. נכנסים לאוטו שלי, היא בוחנת הכל. מנסה ללמוד את
אישתי. חושבת שאולי אם היא תכיר אותה, היא תדע מה לא לעשות.
מתוקה. היא פולטת משהו על חדר במלון. אני נוסע כמו מהופנט.
מגיעים למלון אחד, לי אין בעיה של כסף. אני משלם עבור לילה
בסוויטה מפוארת, הרגשתי צורך לפנק אותה קצת. היא נראית מרוצה.
במעלית למעלה היא מסתכלת לי בעיניים, לא יודע אם זה סימן לנשק
אותה או לא, אני עושה את זה בכל זאת. היא מנשקת מצוין ואני
מתמלא בחום. מרגיש כאילו אני אוהב אותה. אנחנו מגיעים לחדר.
למען האמת, אני עדיין לא בטוח מה יקרה, אחרי הכל, היא בסך הכל
בת 17. פדופיל?... אולי.
אנחנו מתנשקים שוב, הפעם כבר בתוך החדר. היא פותחת לי את
החולצה, נוגעת בעדינות בחזה שלי. אני עוד חושב פעמיים אבל
לבסוף נכנע.
בבוקר לקחתי אותה הביתה ונסעתי לעבודה. הצטרפתי למעגל הבעלים
המתוסכלים מינית שמחפשים בנות 17 מהצד. בגדתי. ופתאום זה נשמע
רע. אבל זה לא כל כך מפריע לי.
אני חוזר הביתה בחמש וחצי, הולך לחדר... מוריד ומחליף בגדים...
ארוחת ערב... ושוב הכל מהתחלה...
אז אני שותה את הקפה שלי וחושב פתאום שהחיים שלי הם בדיוק
כמוהו. מלמעלה זה נראה מצוין, אבל למטה נמצאים האמת והלכלוך.