צלליות ונופים, החוויה האטרקציונית של קו 31, שעתיים של נסיעה
מהולה במחשבות לא פוסקות.
אתה רואה פרדס תפוזים צמוד לבית מצויר ומרגיש פספוס, הייתי
יכול להיות חקלאי, איכר, אפילו האיש על הטרקטור שמזיע 18 שעות
ביום ונרדם עם חיוך, ישן כמו שלעולם לא אשן.
הייתי יכול לפגוש מישהי, תלתלים, מהכפר או המושב שלי, עיניים
יפות, לחזור מהטרקטור,לאוכל שלה, לנשק אותה ולעשות אהבה
אמיתית, לישון אמיתי. הייתי יכול להביא ילד לעולם,אפילו שניים,
בעצם ילדה, ללמד אותה על הטרקטור, להרכיב אותה לגן, מחייכת,
להתעצב, כשכבר לא תרצה, מתביישת בך רק מעט שנים אחרי, לראות
אותה אוהבת, מנסה לברוח, לדעת שתעשה אותן טעויות כמוך, לנסות
להירדם, להשתגע מתוך דאגה, לקום מהמיטה שעה לפניה בבוקר,להירגע
מזה שהיא שם ישנה, בכלל לא חושבת עליכם. הייתי יכול להזדקן
באמת, בכבוד, לשחק מחבואים עם הנכדים ליד עצים זקנים כמוך,
כשהגוף כואב אבל הנשמה פורחת, למות באמת במיטה בין חברים,ליד
אישה שהזמן השביח, קרוב יותר הזרע, ההמשך שלך, לדעת שהשארת
משהו, בלי חרטות, למות בחיוך.
לישון כמו שלעולם לא ישנת.
חוזר לחלון, בחוץ קבוצת ילדים, רכובים על אופניים, לידם  ילד
ג'ינג'י, בוכה, דם נוזל לו על הברך, אתה נזכר בעצמך, ילד, יום
כיפור, כבר גדול מידי בשביל הורים וגלגלי עזר, קטן מידי בשביל
לא להתרגש,אבא בלבוש חגיגי, ברכה, ארוחה מפסקת. אימא מגישה
אוכל חם, אתה ואחיך רחוצים נקיים מסרקים. עכשיו קידוש, שקט,
יום שישי ויום כיפור, פעמיים כי רע, מסתכל מבחוץ, בפנים  בערה
לצאת, חברים ואופניים
מול המרכז בשמונה אתה נזכר. מסיים לאכול מהר, ממהר החוצה,
לעולם לא תבין כמה עוד תתגעגע אליהם, נותן לאימא נשיקה, מרגיע
את אבא ויוצא לדרך, בחוץ הרחוב חי, אין מכוניות, רק אנשים
נפגשים, מדברים , הולכים ללא סיבה, תחושה נעימה באוויר, אבל
אתה לא שם לב בכלל, בראש מחשבה אחת, להגיע לתל אביב.
אין שם כלום בשבילך אבל אם  תגיעו תרגישו גדולים יותר, ויהיה
סיפור לכיתה ביום ראשון. מצחיק איך כשאתה קטן הכל נראה כל כך
גדול, רחוק, לאט לאט אתה גדל, אבל העולם נשאר אותו דבר, דברים
קטנים ואיתם הרגשות שלך, אתה מתעצב, מבין שהוא יישאר כך גם
אחריך. אתה נזכר ביואב, בילדים הגדולים שלקחו לו את האופניים,
מנסה לתרץ לעצמך שלמרות שהבטחתם לנקום, כבר שכחתם, זה כבר לא
מפריע, גדלת על היצר,הדרך חזרה ברגל, הבגדים כבר לא מסודרים,
שיער מבולגן, יודע שאבא לא נרדם שתצטרך להסביר בבוקר, ממציא
לעצמך סיפור, מבין שלעולם לא יקנה אותו. מפתח בחור, פותח דלת
בשקט, עדיין תקווה שלא ישימו לב, נכנס למיטה מלוכלך, מאושר,
מרגיש אשם  עוד לפני שהספקת לספר, שלא בילית איתם קצת יותר.
אישה יפה עולה בתחנה נטושה, משלמת לנהג כמעט בבושה, אני חושב
לעצמי האם גם היא לבד, יודע שלא אדע את התשובה, הייתי יכול
לדבר איתה, לפתוח שיחה, היינו יכולים  לצאת כמה פעמים, אולי
אפילו לשכב, מי יודע, אולי להתאהב. היינו יכולים ליצור
זיכרונות ביחד, רק שלנו, הייתי יכול לבגוד מהצד, כנראה שגם
היא.
יכול להיות שזה היה נגמר מהר, אולי היינו יכולים שנים ביחד
לפני שנדע, היא הייתה יכולה לשגע אותי בהרגלים הקטנים שלה,אותם
הרגלים שפעם גרמו לי לאהוב יותר, לגעת בי עם רגליים קרות מתחת
לשמיכה, אני הייתי שוכח להוריד את המכסה של האסלה.
היחסים היו הופכים למכונה מתואמת,מושלמת, לא מודעים האחד לשני,
היא הייתה יכולה להתאהב בעמית, החבר הכי טוב שלי,הוא היה מיוסר
בגללי, הייתי יכול לדעת שהם יותר מתאימים, ועדיין להחזיק מתוך
הרגל, אולי הם היו מתכננים לרצוח אותי, לקבור  אותי בגינה לטפח
עצים יפים, לבנות בית מסביב, אולי הם היו מביאים ילד, מאור,
והוא במשחק עם חברים היה מגלה אותי,מסתכל לכל הכיוונים ואיכשהו
מבין שצריך לשתוק, אולי בערבים אחרי שווידא שהיא ישנה, היה
עמית יוצא אליי, מנסה לדבר איתי,לתרץ, לחזור פנימה ולבכות,
אולי היא הייתה עושה אותו דבר שעה אחרי, הם היו בוכים ביחד,
מאוחדים, עושים אהבה, ואני שמח, שומר תמיד על האהבה שלהם, נח
מתחת לעץ תפוח.
הנהג קוטע אותי, תחנה אחרונה, אני קם, ניגש אל הדלת, יוצא אל
השמש, שוכח את הצללים והנופים, משתיק את המחשבות,
ותוהה אולי.