היה היה פעם בארץ רחוקה רחוקה (אפילו יותר מבאר-שבע) ילדון
קטון, שחי בטירה קסומה עם אמא, אב ואחות.
שמו של הילד הקטן היה-זבג.
זבג נבג היה שמו המלא של הילד. שובב היה זבג, ועל-כן- עשה מעשי
קונדס שובבים במיוחד.
לזבג נבג היה אף קטן ונבזי, כיאה לילדים נבזיים, עיניים שחורות
בורקות-שובבות, נמשים רבים, ונחשו מה היה צבע שיערו-
נכון! שחור.
זבג אהב להתל בעוזרות שבאו לעזור לאדון נבג פעם בשבוע. כשהייתה
מגיעה העוזרת לביתו של זבג בחשאי בחצות הליל, זבג קם חיש
ממיטתו ויצא דרך החלון, בכדי להביט במעשיהם של אבא נבג
והעוזרת.
כאשר העוזרת יצאה מהבית בתום לילה מפרך, מפהקת ורועדת מקור,
זבג המרושע היה מטביע בה בברזל מלובן את האות השביעית בא"ב.

לפעמים היה זבג במצב רוח טוב, ואז היה מטביע משמאלה של האות
השביעית את האות השלישית בא"ב.
עוזרת אמיצה אחת ושמה ננדלה, התעצבנה על זבג הקטן, והחטיפה לו
מכות נמרצות בישבנו. זבג רתח מזעם, ותפס את האיברים הבולטים
ביותר בגופה, שדיה, והידק אותם לשביל עם מסמרי-אוניות.

שנים חלפו והעוזרת לא הראתה סימני חיים רבים, מלבד זעקות כאב
ועזרה מדי פעם.
יום אחד עבר זבג כהרגלו ליד העוזרת, אך בעוד הוא עומד לשפוך
עליה שמן רותח, משהו עצר בעדו. זבג, לראשונה מאותו לילה, הסתכל
על ננדלה. היא הייתה דבוקה לשביל, שערה מכסה את כל פניה.
גופה הלבן הענוג התגבר על כל הפגעים שזבג יצר בו, וגידל עור
חדש.
הוא ציחקק כאשר ראה את האות השביעית בא"ב מעל ישבנה. אחוריה
נראו כה ענוגים באותו רגע, וגם הגב שלה, וכל כולה.
הוא הסית את שיערותיה הכהות מפניה וראה עיניים כחולות ענקיות
מביטות בו בכעס, אף קטן וחמוד, ופה קטן וחמוד מכווץ בכעס.
ננדלה ירקה עליו. זבג צחקק.
זבג החזיר בעדינות את שיערה למקומו, שפך עליה את השמן הרותח
ונכנס הביתה.