את ואני חברות טובות. כבר שנתיים לפחות, אני חושבת. הייתי קצת
מטושטשת, באותו יום שישי בלילה, וחיפשתי איזה לוח נחמד על
האינטרנט שאנשים בו נהנים ממשחקי תפקידים- רולפליי, בלעז.
פגשתי אותך על הלוח הדי-כחול (Kinda-Blue-Board, שהחברים בו
קוראים לו ככה בגלל הצבע הכחול המזעזע שלו, להבדיל מלוחות
אחרים שהם בדרך כלל שחורים או לבנים פשוטים. ללוח הכחול יש
מעין צבע-ים בלתי מזוהה, עם קצת אפור-וירוק-ואדום, והדרך
היחידה למעשה להגדיר אותו היא "די כחול"). אף אחד מהחברים לא
ידע מי בנה אותו- המפעיל המקורי כנראה ויתר על רולפליי כבר
מזמן, אבל הלוח והצבעים המזעזעים שלו נשארו. אני ואת משוגעות
על הלוח הדי-כחול. מרתונים ארוכים של יום שישי בלילה. אני באה
תמיד בשעה עשר. אני לא יודעת מתי זה אצלך. "סופרגירל", הצגת את
עצמך בקצרה בפעם הראשונה. "רוצה לשחק?"
אני לא זוכרת אם אי פעם ידעתי את שמך האמיתי. בטח אמרת לי אותו
פעם- אחרי הכל, הרולפלייז שלנו היו כל כך כיפיים, שנעשינו
חברות טובות, התכתבנו באי מייל הרבה וכל זה. אבל הפרט המסויים
הזה לא שינה. ידעתי הכל על החיים שלך, כמו שאת ידעת על שלי.
ידעתי שאת גרה ועובדת בניו יורק. שאת אוהבת את אותן תוכניות
שאני אוהבת, ומוזיקה שאני לא כל כך. ידעתי שמאז שראיתי אותך
פעם אחרונה בקומיקס כבר עברת כמה שינויים, שצבעת את השיער
הבלונדיני, הקארה הזוהר שלך, לצבע מוזר שהושפע, כנראה, מהלוח
הדי-כחול. ידעתי שהתבגרת, שכבר יכולת להיות סטודנטית- אבל את
מעדיפה לעבוד קודם. ידעתי גם שאת לא עובדת בהצלת העולם. זה לא
שלא ניסית, בטח שניסית. אבל חמישים שנה כבר אין שם מלחמות,
והרעים הוצאו מחוץ לחוק, ובפשע המשטרה מטפלת, וגם החייזרים זה
לא מה שהיה פעם. ובכלל, הגלימות יצאו מהאופנה לגמרי. להיות
סופרגירל זה כבר לא מקצוע מכניס בניו יורק. במקום זה, את עובדת
בחנות צילום במשרה חלקית, ולומדת בבית ספר ערב, וחושבת על
עבודה כגרפיקאית בעתיד.  
גם לפני שלושה ימים היית שם. את פותחת את החנות מוקדם. הקשבת
לרדיו של החנות במורד הרחוב- לא היה רדיו בחנות, וגם לא היה לך
ווקמן או דיסקמן - למה לבזבז כסף כשאת יכולה לשמוע סיכה נופלת
במקסיקו? - ואז שמעת את זה, מין בום אדיר כזה בקצה השני של
העיר. אפילו האנשים הרגילים שמעו משהו, אבל את ידעת ישר שמשהו
קרה ושאת חייבת לעשות משהו. יש לך תושייה, את זה אני יודעת.
החליפה שלך, כמובן, לא היתה איתך (היא היתה קבורה במרתף כבר
שנים, וחוץ מזה, ללבוש חליפה מתחת לבגדים זה עניין מעיק). אבל
למי אכפת. ממילא האס הכחולה הגדולה כבר לא פופולרית מאז
סופרבוי, ושלא לדבר על זה שחצי עולם יודע מי את כבר עשר שנים
ולא ממש מזיז לו. את זינקת לאוויר כמו מטורפת ועפת. היית שם
תוך כמה שניות, במרכז הסחר העולמי, מגדלי התאומים. אחד מהם
בער. ואת, כמובן, לא היססת לרגע. לא היה ברור לך מה קרה בדיוק-
וגם לא עצרת לחשוב, אבל היה ברור שכאן זקוקים לסופר-גיבורה
אמיתית. טסת פנימה. הספקת, במהירות העל שלך, לחלץ מהלהבות כמעט
חמישים איש כששמעת בחדות את הקול של מטוס מתקרב. הצצה מהירה
מהחלון הבהירה לך מה היה המסלול שלו, ואת שמטת את הילדה הקטנה
לידיהם של הכבאים וטסת ישר אליו, חוסמת בכוח את המסלול שלו.
הוא חבט בך באמצע האוויר, לוקח אותך כמה עשרות מטרים איתו.
שמעת אנשים צורחים, גם מבחוץ וגם מבתוך המטוס. אבל הצלחת,
במאמץ עצום, לעצור אותו בערך באמצע הבניין, למרות ששניכם
נקברתם שם. הורדת אותו למטה בביטחה, צועקת לאנשים לזוז לפני
שחזרת לשריפות. עבודה כפולה. הלוואי שסופרמן לא היה יוצא לטייל
בהודו שוב. לא שהוא היה עוזר הרבה, המסומם השיכור הזה. אבל
במצב כזה כל עזרה הייתה מבורכת. אפילו את באטמן היית מוכנה
לקבל, על כל הפוזות שלו וחוסר התועלת המוחלטת. לקח לך כמעט שעה
עד שהצלחת להוציא את רוב האנשים מהבניין, והוא פתאום התמוטט.
פשוט קרס. היית כבר מותשת, הסריג שלך קרוע בכמה מקומות והעור
חרוך מתחת לג'ינס הקצרים שלך. אבל קפצת בחזרה פנימה בלי להסס
לדקה, מרימה את ההריסות העצומות ששקלו טונות כדי שהכבאים יוכלו
לעזור, להרים את כל מי שנתקע בפנים. לפחות היית כבר מוכנה
כשראית שהבניין השני התמוטט והצלחת לתפוס ולעצור אותו באוויר
לפני שהוא היכה בקרקע, כמעט בלי נפגעים - או כך קיווית. עוד
היית צריכה באמצע לעשות קפיצה רצינית כששמעת שמטוס עומד לפגוע
גם בפנטגון, אבל במהירות גבוהה יותר ממהירות הקול ובעזרת עוצמת
ההדף, הצלחת לעצור אותו לפני שהוא בכלל התקרב לבניין, תודה
לאל. לפחות אסון אחד נמנע.
לא, לא אסון. פיגוע. לא הספקת לחשוב על זה עד כה, והבנת שזה
באמת היה פיגוע רק כשטסת בחזרה אל מגדלי התאומים, מתפללת שלא
קרה עוד משהו בזמן שהיית עסוקה עם הפנטגון. מה שקורה כאן,
הבנת, זה רצף של פיגועים, כמו אצל ליאה בישראל. לא תאונות, לא
מטוסים שאיבדו שליטה. פיגועים. טרוריסטים. מחבלים מתאבדים שממש
מתכוונים לפגוע בכל האנשים חסרי האונים האלו. והמחשבה הזאת,
שבפעם הראשונה העולם באמת נואש לעזרתך, נתנה לשרירים המרוטים,
הגמורים שלך, כוחות חדשים.
נשארת במרכז הסחר העולמי יותר מחצי יממה. חילצת כל אדם חי שהיה
שם, הרמת את המגדלים ופינית את האיזור. אפילו הבאת ילדה בוכה
אחת ישר לזרועותיה של האמא ההיסטרית שלה. מצלמות הטלויזיה
תיעדו את הרגע. היית גיבורה אמיתית.
רק בלילה, כשכל מה שנשאר לפנות היה גופות, נכנעת לבסוף ללחץ של
החובשים והתיישבת לכמה רגעים, לוגמת מכוס תה חם שמישהו הביא
לך. השיער שלך היה שרוף קצת ופרוע לגמרי, והיו מכות אדומות
וכחולות גדולות על הפרצוף שלך. המכנסיים שלך בקושי נראו כמו
מכנסיים, הסנדלים הקלות שלך נעלמו כבר מזמן. דם זלג מכמה חתכים
בגופך, והסריג שלך ספג חור ענק במרכז שלו מהמטוס - אחד מאלו
שניסית לעצור, לא היית בטוחה איזה, הכל קרה כל כך מהר. באופן
הזוי לחלוטין, חשבת על הבזבוז- כי קנית את הסריג היפה הזה רק
אתמול, בחנות במרכז העיר. הוא עלה חמישים ושלושה דולר. וסביר
להניח שהם לא מספקים החזרים אם הסריג שקנית נקרע כשניסית לעצור
מטוס מלהתנגש בבניין הומה אדם.
רק אז, שמעת על המספר העצום של ההרוגים. ארבע מאות שלושים ושבע
איש, כולל האומללים במטוס הראשון, זה שלא הספקת לעצור ולהוריד
לקרקע בשקט. עינית את עצמך על כל הרוג והרוג, כל אדם שחייו
נקטעו. אולי אם היית מפטרלת בשמיים באותו יום, כמו שלא עשית כל
כך הרבה זמן... אולי אם היית מטיילת באיזור, אולי אם היית
הולכת לראות את הנוף מהמגדלים כמו שאהבת פעם לעשות... אולי
היית מצליחה להציל עוד מאתיים אנשים, עוד מאה, עוד חמישים...
נשיא ארצות הברית של אמריקה, ג'ורג' וו. בוש ג'וניור (נופל
בהרבה מאביו, בעינייך), נחת במסוק בשעות הלילה המוקדמות לברך
אותך ולהודות לך. הוא נראה עייף כמעט כמוך. קודם לכן, בדקה
פנוייה אחת שהיתה לך, הספקת לשמוע ברדיו שפינו אותו מהבית
הלבן, ולכן לא נדהמת במיוחד מאיך שהוא נראה, אבל למי אכפת
מהתודות שלו. עשית את מה שיכולת, לפחות את זה את יודעת. המבט
בפניה של הזקנה החביבה, כשהורדת על גבך שני נערים, הנכדים שלה,
אל הקרקע, היה שווה בעינייך הרבה יותר מהתודות של איזה בחור
רציני שחושב שהוא מנהל את העולם גם כשהוא בורח להתחבא באיזה
בונקר. גם צילמו אותך לטלויזיה- בטח אחת הפוזות היותר גרועות
שלך מאז ומעולם. אבל למנהל רשת פוקס, שצלצל אלייך יום לאחר
מכן, זה לא שינה. מה דעתך על התפקיד הראשי בסידרה חדשה על
סופרגירל? הוא הציע בקול מקצועי, כאילו מאות אנשים לא מתו רק
אתמול. כבר חיכית לזה, כי שמעת שכל הדברים שהיו קשורים אלייך-
חוברות הקומיקס, הסרטים, תיקי האוכל, האקשן פיגורס הקטנות שכבר
מזמן נחשבות לחנוניות לגמרי, כל אלו חזרו לתודעה הציבורית
ובגדול. ובכלל, הגלימות חזרו לאופנה לגמרי. אבל היי, מילאת את
הייעוד של כל סופר-גיבור. הצלת את היום. אבל כל מה שרצית לעשות
עכשיו היה להירגע קצת. לשבת שוב בשקט, במזגן, על ספה נוחה,
ולפתח סרטים בחנות הצילום הקטנה שלך בקצה העיר. ללמוד בערב,
וקצת רולפלייז ביום שישי.
וזה מה שעשית. כי את סופרגירל, ואת לא צריכה את כל התהילה
והכסף כדי לדעת שעשית את הדבר הנכון. ועשית את הדבר הנכון. כל
השאר לא משנה לך. אחרי הכל, את גיבורה. והמומחים אומרים שגם עם
הכמה מאות שמתו, הצלת אלפי אנשים, ממש מנעת אסון עולמי. למרות
שבגלל שעשית את זה (בזה כולם הודו), כלומר, שהצלת את כל האנשים
האלו, אף פעם לא נוכל לדעת בביטחון כמה באמת היו מתים.

כשחזרתי הביתה מתורנות המטבח בצבא, ביום שישי בלילה, כבר היה
מאוחר. ההורים שלי ישבו מול הטלויזיה והקשיבו שוב, בפעם
המי-יודע-כמה, לחדשות. אני כבר שמעתי את כל מה שהיה לשמוע,
ויותר מדי פעמים. במקום זה, הלכתי להתקלח ולהירגע קצת מול
האינטרנט. בעשר, בלוח הדי-כחול, כל הרולפלייז כבר זרמו, חוץ
מאחד. "המכשפות מלונדון", הרולפליי שלי איתך. הוא הלך די טוב,
ואני אישית כבר חיכיתי להמשיך אותו, ובעשר וחצי די התרגזתי.
הצלה או לא הצלה, קיוויתי שלא בזבזת זמן בראיונות מטופשים ומול
המצלמות של הטלויזיה והעיתונות שלא מחמיאות במיוחד לפנים הבאמת
יפות שלך, כמו שאת יודעת. אמרת לי כבר כמה פעמים שאת לא
פוטוגנית, ובגלל שלא נהגת להצטנע סתם האמנתי לך. בשביל זה יש
קומיקס.
באחת עשרה בערך, שאלתי סוף סוף את האחרים עלייך. לא למה את
מתעכבת- את זה ידעתי. תאוות המצלמה. רק אם הודעת למישהו מתי
בערך את מגיעה היום.
היתה שתיקה. אמנם על לוח, שתיקה היא רק כמה דקות שאין בהן שום
הודעה חדשה, אבל זאת היתה שתיקה וירטואלית במלוא מובן המילה.
"את לא יודעת, ליאה?" שאלה אותי בסוף ידידה, לידיה. "החנות של
סופרגירל נמצאת כמה בניינים ממגדלי התאומים. היא כנראה היתה שם
בבוקר לפני שלושה ימים. היא נעדרת."