סיגריה ועוד סיגריה. כרוח עוטת עשן לבן התקדמה מינה בעצלתיים
לכיוון הדואר המרכזי. "יש לך אש?" שאלה את המאבטח הרוסי
בכניסה. "עוד פעם?! לא הספיק לך? לכי מפה!" קרא וגירש אותה
בדחיפה עם גלאי המתכות שבידו.
מינה החלה מתקדמת לעבר בניין המועצה, השעה שבע בערב וכל
התאילנדים שהתחבאו במהלך היום התאספו ליד הטלפון הציבורי של
בזק. "עבודה? עבודה?" שאלו את הזקנה בת השמונים. "יש לך אש?"
השיבה, והפילה עוד בדל סיגריה על המדרכה הרטובה. היא התקדמה
עוד כמה צעדים ועצרה לנוח על הספסל ליד הפיצוחיה של אולו, לצד
הומלס אחד שעשה את ביתו בסככה הממוטטת.
"יש לך אש?" שאלה ועשתה תנועת ווי בידה. "יש לך פחיות?" השיב
והצביע על עגלת הגרוטאות שלידו.
לאחר דקות מספר קמה והחלה תועה ללא מטרה ברחוב המרכזי. "גברת
נגב! איפה המטפלת?" קראה רבקה האחות מהמאוחדת. "יש לך אש?"
שאלה מינה בתמימות. "את עדיין ממשיכה לשאול? את יודעת שאסור לי
לעשן אז תפסיקי", אמרה, "ותזהרי בכביש". מינה חצתה את הכביש
וכלב רחוב קרב אליה. "יש לך אש?" שאלה מינה, אך זה המשיך בדרכו
כאילו לא שמע דבר.  
מינה הגיעה לחנות הדי.וי.די שליד הפיצריה של מוניק. היא
הסתובבה ומצאה את עצמה מביטה בבבואתה המשתקפת בחלון הראווה.
"יש לך אש?" שאלה. הבבואה השיבה בסימן ווי על הפה. מינה עשתה
כמוהה, וחייכה.