בבוקר לאחי הקטן היו כנפיים. לא סתם כנפיים. כנפיים של פיה.
קמתי לבית ספר, והוא ישב על המיטה שלו, והן פשוט היו שם, שתי
כנפיים גדולות, יפות, בצורת אליפסות גדולות שנמשכו מעל הראש
שלו. הן היו דקות כמו נייר ושקופות כמו זכוכית, והיה להן צבע
שקוף-כחול מנצנץ, כאילו מישהו פיזר את הכוכבים בשמיים בשעות
היום בטעות. הן יצאו ישר מתוך החולצה של אחי, אחרי שעשו בה שני
חורים קטנים. ישר מתוך הגב שלו הן צמחו, כאילו הן תמיד היו שם.

אחי אמר שזה קרה בלילה, בערך בחצות, כשאני כבר ישנתי. הוא לא
הצליח להירדם, ואז הפיה באה. היא היתה קטנה, כמו בספר האגדות
שלו, וזוהרת, והיו לה ידיים קטנות ורגליים קטנות ויחפות, פה
ואף קטנים, ועיניים כחולות קטנות ונוצצות, כמו הכנפיים שלה,
השקופות כחולות, שנמשכו עד מעל הראש שלה ונצצו כאילו מישהו
פיזר עליהן אבק כוכבים, וכשהיא עפה היא נראתה כמו גחלילית- אבל
יואב יהיה בן שש בעוד שבועיים, והוא יודע שגחליליות לא לובשות
שמלות קטנות, ולא מדברות.
"היא באה אלייך קודם," הוא אמר. "היא שאלה אותך אם את רוצה
כנפיים כמו שלה, אבל ישנת ולא ענית לה, והיא חשבה שאת לא רוצה-
כי, את יודעת, פיות לא יודעות מה זה לישון. אז היא באה ושאלה
אותי."
והוא אמר כן. ואז היא נגעה לו במצח, ככה, בעדינות, ואמרה לו
שבבוקר יהיו לו כנפיים.
אמרתי ליואב שבעיני זה ממש טיפשי. קודם כל, אני לא מאמינה
בפיות. חוץ מזה, שתי הכנפיים הענקיות האלו סתם יפריעו לו- איך
הוא יוכל להתגלש במגלשה בגן, או להתחפר בארגז החול, או לברוח
בתופסת? כל אחד יכול לתפוס כנף כזאת גדולה.  וחוץ מזה, לא יכול
להיות שהוא באמת יכול לעוף איתן. אולי אם הן היו כנפיים כמו של
מלאך, או של נשר, אבל כנפיים של פיה הן דקות וקטנות מדי והן
פשוט ישברו. ויכאב לו, נורא יכאב לו, אם הן באמת חלק מהגוף שלו
כמו שהוא אומר- למרות שאני לא מאמינה לו.
אבל במקום לדאוג, אחי אמר שאני סתם מנסה להפחיד אותו, כי הפיה
הבטיחה לו שהכל יהיה בסדר. וכולם יודעים שפיות לא משקרות. אם
לא נאמין לפיות, אז למי נאמין?
לא רציתי לנפץ לו את האשליות, כי המורה של הכיתה המקבילה שלי,
ג' 2, אמרה לי פעם שילדים בגן הם מאוד רגישים. אז המשכתי להציק
לו כל הבוקר במקום. אמא נשארה הבוקר בבית- זה היה היום החופשי
שלה מהמשרד, אבל היא לא שמה לב. זה היה יכול להיות כיף, אבל
אחי, שבדרך כלל מתעצבן בקלות, היה היום ממש שקט ורגוע וישב כל
ארוחת בוקר ושתה את השוקו שלו כאילו זהו, הכנפיים המעצבנות שלו
פתרו לו את כל הצרות שבעולם.
כשאמא שאלה אם אנחנו צריכים טרמפ - בלי להרים את העיניים
מהעיתון, ברור, יואב אמר שלא, וגם אני אמרתי מהר שאני אלך איתו
ברגל. רק בשביל להיות שם ולצחוק כשהוא לא יצליח לעוף. אמא לא
ממש התייחסה לכנפיים. היא אף פעם לא מתייחסת, כי קשה לראות הכל
מעל העיתון. היא רק עשתה כן עם הראש והמשיכה לשתות את הקפה
השחור החזק-חזק שלה, שהיא לימדה אותי לעשות כבר בכיתה א'.
"תראי, אמא, יש ליואב כנפיים," אמרתי לה בסוף, לא בגלל שהאמנתי
בזה- בכלל לא האמנתי, סתם התחשק לי להגיד לה. אמא עשתה שוב כן
עם הראש ואמרה לנו ללכת להתכונן. היא בדקה שלשנינו יש מעילים
ומטריות למקרה שירד גשם, והלכנו.
בדרך, פגשנו את ירון, ילד אחד מהגן של יואב. הוא נגע בכנף של
אחי ושאל מה זה.
"זה כנפיים של פיה, אתה לא רואה?" אחי ענה לו, ואני שתקתי.
"אין כזה דבר פיות," אמר ירון, ואני חייכתי ועשיתי ליואב פרצוף
של "אמרתי לך".
אחי רק חייך והמשיך ללכת. בצומת התפצלנו, אני לצד ימין והוא
לצד שמאל, ואמרתי לו שאני אבוא באחת לאסוף אותו מהגן, כרגיל.
ואז הסתכלתי על הגב שלו כשהוא וירון המשיכו ללכת, על שתי
האליפסות האלו, שלפעמים ריפרפו קצת באויר, כאילו הן נורא רצו
לעוף, והוא נראה ממש כמו פיה.  
באחת הגעתי קצת מוקדם מדי, אז ישבתי וחיכיתי לו על הגדר של
הגן, וראיתי את כל הילדים הקטנים האלה שלא מבינים כלום שישבו
כמו חבורה של טמבלים מסביב לאחי הקטן בארגז החול וכל הזמן נגעו
לו בכנפיים. ויואב, מה אכפת לו, הוא הטמבל הכי גדול. הוא בכלל
לא שם לב שהם נגעו לו כל הזמן בכנפיים, בכלל לא היה אכפת לו,
הוא רק ישב שם כמו דביל וחייך לכולם, ואני ממש כעסתי עליו. איך
הוא לא רואה שכולם נוגעים לו בכנפיים, איך לא אכפת לו. רקעתי
ברגל שלי בעצבנות כדי שישים לב, אבל הוא לא ראה אותי וגם אם
הוא ראה אותי זה כבר לא היה משנה, כבר היה מאוחר מדי.
ראיתי בעיניים החולמניות שלו שהוא כל כך שמח שלא אכפת לו
מכלום. אפילו לא מהכנפיים השקופות והדקות והטיפשיות האלו שלו,
גדולות מספיק בשביל להפריע אבל לא מספיק בשביל לעוף, כי הן כל
כך שבירות, כמו זכוכית, אבל גם דקות כמו נייר, ותיכף אחד
מהילדים הטיפשים האלו ישבור לו אותן, אבל זה בסדר, כי למה בכלל
שאחי יצטרך כנפיים של פיה, ומי זאת בכלל הפיה המטומטמת הזאת
שנותנת כנפיים לאחי הקטן דווקא, למה לא למישהו אחר, למישהו
שצריך אותן יותר, אבל למה הוא לא העיר אותי? תיכף הן ישברו,
הילדים האלו ממש מגזימים, ואני בכלל לא רוצה כנפיים של פיה, כי
מה כבר אפשר לעשות עם כנפיים כאלה, וחשבתי שאני צריכה להיכנס
לשם ולהרחיק ממנו מהר את כל הילדים האלו, לפני שהכנפיים ישברו,
אבל אז אחי הקטן צעק, בגלל שמישהו משך לו באחת הכנפיים, והוא
הסתכל אחורה. כל הילדים צחקו והפרצוף של אחי הקטן הפך לאדום
נורא, והילדים צחקו שוב.
אבל אז, אחי הקטן התרומם על הרגליים שלו... והמשיך להתרומם.
בבת אחת, ופתאום אחי הקטן, שהוא בסך הכל בן שש בעוד שבועיים,
עף למעלה כמו ציפור, כמו פיטר פן, כמו פיה.
אחי הקטן עף בשמיים מעל הגן, והכנפיים שלו ריפרפו כל כך מהר
שכל מה שהיה אפשר לראות היה נצנוצים בצבע כחול-שקוף מאחורי
הכתפיים שלו. הילדים הביטו למעלה, זהו, זה ישתיק אותם, כי
עכשיו הוא באמת עף, כי בסך הכל, אלו באמת כנפיים של פיה, אבל
אז ילד אחד צעק, "תראו, יואב הוא טינקרבל!" וכולם צחקו שוב,
ואחד הילדים הרים אבן שעמדה ליד ארגז החול וזרק אותה על
הכנפיים של אחי, אבל הוא עף והאבן לא פגעה בו. והילדים צחקו,
ואז עוד ילד קטן ובלונדיני זרק עוד אבן, אבל הכנפיים המשיכו
לעוף ויואב שוב התחמק. ואז ילדה קטנה עם קוקיות אדומות זרקה
אבן, אבל גם היא לא פגעה. למה הגננת לא רואה, למה היא לא
מפסיקה אותם, הם יהרסו לו את הכנפיים. ואז עוד אבן פגעה לו
בקצה הנעל, ועוד אחת ביד, ועוד אחת בראש, וראיתי שכואב לו,
והתחיל לרדת לו דם, אבל אז הוא ראה אותי וראיתי שבכלל לא אכפת
לו שכואב לו, כי הוא יותר מדי המום. על הפרצוף שלו היתה הבעה
כזאת שהיה ברור שהוא לא מאמין שזה קורה לו, והבנתי אותו, כי
הפיה הבטיחה, היא הבטיחה שהוא יהיה בסדר. ולפיות מוכרחים
להאמין. אבל מה זה בכלל בסדר, ולמה הוא האמין, ולמה הילדים
ממשיכים לזרוק אבנים, הם לא רואים שהם מכאיבים לו? הם לא רואים
שהם פוגעים לו בכנפיים?
ואז בסוף אחי הקטן נפל לארגז החול, כי אפילו לכנפיים יש גבול,
והפרצוף שלו היה אדום, הרבה מכעס וקצת מדם, והוא היה מלוכלך
בחול ופצוע, והכנפיים הגדולות והיפות שלו שעכשיו הוא שכב עליהן
היו שקופות כמו זכוכית, ולא זוהרות בכלל, והוא בכה.
הילדים התחילו לצחוק, ולא יכולתי להתאפק יותר. נכנסתי לגן
והזזתי את הילדה הקטנה עם הקוקיות האדומות, ככה, בעדינות, כי
ילדים בגן הם באמת נורא עדינים ורגישים, ואמרתי להם ללכת לשחק
במקום אחר. ואז ניסיתי לעזור ליואב לקום, אבל הוא כבר נראה כל
כך מוזר, לא כמו מלאך או פיה, סתם כמו ילד קטן בוכה עם שתי
זכוכיות שקופות-עגולות על הגב. והוא לא הסכים לקום, אז הרמתי
אותו בכוח והושבתי אותו על הנדנדה, ואז בדקתי אותו כמו שהאחות
בבית ספר לימדה אותנו, ושטפתי לו את הפצע בראש וברגל עם קצת
מים. ניקיתי אותו גם קצת מהחול, ואז שאלתי אם כואב לו. הוא אמר
שלא, אבל אני ידעתי שכן.
בדרך הביתה, הרמתי אותו על הידיים, כי עוד כאב לו מדי בכף הרגל
בשביל ללכת לבד. הוא חיבק אותי כשהחזקתי אותו, והדמעות על
הפרצוף שלו התערבבו בדם שנזל עדיין, וליכלכו את החולצה שלי,
וידעתי שאמא תכעס, אבל לא אמרתי לו כלום. בסך הכל, הוא עוד ילד
בגן. הוא עדיין מאוד רגיש ועדין, ומותר לו לבכות, וגם להאמין
במה שהוא רוצה, אפילו בפיות.
"תגידי," הוא לחש לי באוזן כשכבר התקרבנו הביתה. "עכשיו את
מאמינה בפיות?"
חשבתי מה להגיד לו, ובסוף, בגלל שרציתי שהוא יהיה בשקט ולא
יתחיל שוב לבכות וילכלך לי שוב את החולצה, אמרתי, "כן, אני
מאמינה עכשיו בפיות."
"באמת?" אחי הקטן יואב שאל, והוא הושיט יד אחורה, ופתאום תלש
מהגב את אחת הכנפיים שלו, ואז את השנייה. הוא תלש אותם בכוח
מהגב שלו, ולא היה דם וכלום, רק החורים הקטנים בחולצה שלו
נשארו. הוא פשוט תלש אותם, וזרק אותם הצידה לדשא שליד המדרכה,
ופתאום, הוא היה יותר כבד. "אני לא," הוא אמר.
המשכתי ללכת כשהוא בידיים שלי, למרות שהוא כבר היה קצת כבד, כי
לא היה לי מה להגיד. יואב לא הסתכל אחורה, אבל אני הצצתי,
ומאחורינו, הכנפיים נשארו על הדשא שליד המדרכה, סתם שתי
זכוכיות, אליפסות גדולות ושקופות, בלי לזהור ולרפרף, ובלי צבע
בכלל. כי זה כל מה שהן תמיד היו.