יום חמישי בלילה שנת 1994. המסיבות שלפני אלה של יום שישי
בכנוסא, דיסקוטק פאב מגניב עם מוסיקה אלטרנטיבית של שנות
התשעים, מקום לכל מי ששונא את מוסיקת הדאנס המוחזרת
והאלקטרונית חסרת העיוות הצלילי הכה מתבקש עם הקול החצי גמור
אך מלא העוצמה של סולנים שרצים על כל מיני רכיבים טבעיים
מסונתזים.

המקום נמצא מטר או שניים מהדירה שלי, יותר נכון הקראוון שלי,
המעופש משהו בשל שהות חסרה בו במשך השבוע. טוב, נחל בקע הוא לא
ממש מקום שמעודד אנשים לשהות בו, רק ליכלוך, קו אוטובוס שבא
פעם במאה שנה ואנשים שלא בדיוק נחתו עדיין בארץ הזרה....

יצאתי לכנוסא עם חברי באותם הימים, שרון, עתודאי להנדסת מכונות
שיצא לי לעבוד איתו בבורגר ראנץ' בקניון הנגב בחודשי שביתת
המרצים הארוכה בסוף הסמסטר הראשון. פיתחנו לנו שפת קודים שבה
השתמשנו כנגד העובדים האחרים שדי עלו לנו בנרבים, כל מיני
משחקי מילים על שמותיהם כמו What-was (למיה) BadyBird
(לעופרה). אתם מבינים את הראש, שני דפוקים מהדרום. בנוסף, היתה
לנו חברה משותפת שהיתה תקופה איתי ותקופה איתו. חברה ממש,
וד"א, החברה הזאת היא אחד הקשרים הכי לא ברורים לי בחיים עד
היום...

היה לנו טעם די דומה במוסיקה, חוץ מבתולת הברזל [חוץ מהאלבום
הנפלא "חתיכה של מוח" (איזה כיף להרוס מילים באנגלית בתרגום)]
ולכן אהבנו לבלות ביחד בכנוסא...

הגענו באיזה 24:00 בלילה (לא...בבוקר), היתה מוסיקה רגילה, לא
מעצבנת מידי ולא מעניינת מידי. שתינו איזה משקה, לא זוכר איזה
(אני אף לא זוכר), באותה תקופה אפילו לא ידעתי איזה טעם אני
אוהב כך שכל פעם ניסיתי משהו חדש. שרון כרגיל התחיל עם כל מיני
סתם בחורות לא משהו,  היתה לו חיבה לכאלה בלי מחויבות, סתם
מיזוג נוזלים, לא משהו שמוגדר ממש כקשר...
כל הזמן הייתי מנסה להגיד לו שהן לא משהו, ושימצא כבר אחת
נורמלית לקשר רציני של יותר מיומיים (או שבועיים), אבל הוא
בשלו. לפחות הוא לא תמיד לקח מספר טלפון, גם משהו. לא כיף
להיות מחנך בגיל כזה צעיר, ולא סתם מחנך, אחד שהיה לו כבר קשר
רציני ארוך מאחוריו...

המוסיקה התחילה להיות נורמלית, צעקות גראנג', Rage against the
machine,
Sabotage. משהו שגורם לגוף להתפרק, להשתולל, לפרוק את כל
המבחנים, העבודה, ו...החיים...מגניב...
פרקנו קצת עול, דחפנו עם מה שנהוג היה לקרוא בזמנו פוגו, לא
משהו קטלני, סתם קפיצות והתקלויות באחרים. אחרי זמן מה נפסקו
ההשתולליות, ראיתי איזה אחת והתחלתי לדבר איתה, ואפילו יצאנו
החוצה. קשקשנו, נחמדה, כך קראתי לזה באותם ימים, לא משהו
רציני. גם לשרון לא כלכך הלך. חיכינו לשעת הטקילה החופשית
באיזה 3:00  וחשבנו לפרוש כנפיים ולעוף משם...
השתיה הפרועה הגיעה, פיסטלה אותי לחלוטין והתחלתי לדבר שטויות.
שרון דאג לא לשתות כי הוא היה צריך לנהוג, סיכמנו שנפרוש, אבל
הוא הציע שאני אבוא אליו ונישן אצלו, בהנחה שבבוקר אני אתארגן
ואסע לערד, להורי. הכל עדיף היה על הקראוון שלי באותה
תקופה....

יצאנו משם בהרגשה שהיה אחלה, באמת אחלה של מקום. הייתי עושה לו
פרסומת אם ה"פורום" לא היה קונה אותו וסוגר אותו כמו שהוא עשה
לכל המקומות ,כמעט, בדרום...

הגענו אליו. הדירה של ההורים שלו ב-ו' החדשה היתה באיזור טוב
למדי
, אוכלוסיה סבירה, אומנם על כביש מרכזי, אבל יחסית שקטה.
שני אחים צעירים ממנו יש לשרון, והורים באמת נחמדים. השתדלתי
לא לעשות רעש יותר מידי כשנכנסנו, זה היה די מאוחר, 4:00
בבוקר, זה מאוד מאוחר בשביל השקט שנוחת בב"ש כבר בחצות אם לא
לפני כן.
התארגנו לנו לשינה, קשקשנו קצת על מוסיקה, ומה שהיה בערב שעבר
עלינו עד עתה, עד שנכנסתי לשינה עמוקה. ככל שעוברת שעת השינה
הרגילה כך המשקולות של העפעפיים מכבידים את מלוא משקלם, ואתה
פשוט נרדם...

חלמתי על דולפינים (היתה לי באותה תקופה חולצה עם הציור של
הכחול הגדול, וזה כנראה נכנס לי למחשבה). שחיתי איתם, מנסה
להגיד להם שדגים זה רע ואם הם רוצים הם יכולים לקחת אותם. הם
אמרו שזה מה שהיה כתוב בתסריט והם מעדיפים צדפות או סרטנים.
אמרתי להם שזה לא תירוץ וטוב לנו מליון דגים אצלם ומדג אחד
בים. אין לי מושג מאיפה מלחמת החורמה זאת בדגים באה לי, ובאמת
התחלתי לחשוב על זה, כשבאותה עת נשמע צרור יריות ואחרי זה מפל
של מי שטיפת ריצפה נחתו לי על הראש. לא הבנתי מי יורה וממתי
הדולפינים שוטפים ריצפה, תהיתי אולי זה לא מכאן ואני בעצם
בחלום (דהההה...דולפינים מדברים עברית...ואתה משוחח איתם אישית
על דאגלס אדמס...). התעוררתי בבהלה....

ראיתי את האור שבוקע מהמסדרון..והבנתי הכל...

קרה לכם פעם שהלכתם בלילה לשירותים?! (שאלה רטורית, אני אענה
במקומכם...כן) אם אתם במקרה בנים אתם יודעים שאם שותים אז לא
מפספסים, זה הכלל, אחרת תקבלו צעקות מהשכנים לאסלה...

אז מה הסיפור להרים מושב, לכוון וזהו. נשמע לכם פשוט?! לא
כשמדובר בשתיים בלילה, כשכולם ישנים וכל טיפה נשמעת כיריה וכל
הורדת מים נשמעת כמו ליד מפלי הניאגרה (לא סתם קוראים להם כך,
כנראה).  אז מה כולם עושים (או לפחות אלה שמתחשבים) ? מנסים
לכוון לדפנות, אך בלי אפקט הממטרה שתזיז על כל הרצפה...
המקפידים (הלא שפויים כמוני) סוגרים את מכסה האסלה אחרי זה  
ויושבים על האסלה, בתקווה לשמש מגן קול אנושי כנגד הרעם המתגבר
מתוככי הביבים, ואז בהושטת יד אחורה (למה לא שמו את הידית
להורדת המים בצד, בצידי הנייר טואלט, כמה מהקוראים פה משתינים
בעמידה? ותודו, בפה מלא ובאמונה שלמה שגם כך זה היה עדיף בצד)
מורידים את המים.

זה מה שהעיר אותי, הממטרה של האח הקטן של שרון, שכנראה התעורר
מהכניסה שלנו, שגרמה לו להבחין שהוא באמצע החלום,  והשלפוחית
לוחצת לו לא בחלום...
אחרי זה, לי כבר היה קשה להרדם. בכל זאת כבר היה בוקר, והייתי
צריך להספיק להגיע לעשות "פרח" בערד....

ואתם, בפעם הבאה לפני השינה תפעלו עם טיפה מחשבה...