נחתי לי בחיקו של רון עושה לא כלום בריא שכזה ומשתעשעת בהסח
הדעת בזקן שלו. על פי כל הדעות (שלי!) העולם היה מקום טוב
ומזמין.
"את מאמינה ב-One true love" הוא שאל.
אוף, חשבתי, הוא שוב מתחיל עם ההערות האלה. אני הרי יודעת איך
שיחה כזו אמורה להיגמר.
"פעם האמנתי" הלכתי על התשובה הכנה באומץ.
"אני לא"
כמה חביב ואופטימי. תמיד נחמד לשמוע דברים כאלה שבחיר ליבך
צמוד אליך ונועץ בך מבטים שמרטיטם את הלב ושולחים את השכל
לחופשה.
"פעם האמנת?"
"לא"
"זה יותר טוב", חשבתי. לפחות הוא לא חושב ששרית היא האחת
והיחידה.
"כמו שאת חושבת שירון הוא האחד" הזכיר לי עצמי בקול ציני.
השתקתי אותה. אני לא אוהבת את העצמי הזאת. תמיד היא מעלה
נקודות שאני מתעקשת לשכוח.
"אנחנו מדברים עליו עכשיו לא עלי" אמרתי לעצמי לא משכנעת אותה
בכלל.
היא אולי היתה מעירה עוד כל מיני דברים אבל אז רון נישק אותי
ושתינו השתתקנו.


נכנסנו ללובי של ההילטון ואני הרגשתי מאושרת וחופשיה מזה זמן
רב. סוף כל סוף חופשה. לאחרונה מצאתי את עצמי נשארת שעות
ארוכות יותר ויותר במעבדה והחופשה הזאת הגיעה בדיוק בזמן.
חייכתי אל בעלי, "הוא כל כך יפה" עברה במוחי מחשבה ומייד אחריה
עלו במוחי עוד מחשבות מאותו הסוג. חייכתי אליו בחום, "זה היה
רעיון נהדר, תודה".
"אין בעד מה, דרדסית" הוא חייך.
ואז הסתובבתי כדי להיתקל בבחורה יפה עם שיער אדמוני ארוך
בוהק.
"סליחה, לא ראיתי אותך"
"זו פעם ראשונה בשבילי" היא שלחה אלי חיוך מסנוור.
"אני לא בחור את לא ממש חייבת להחשיב את זה"
היא צחקה "ובנות לא יכולות לשים לב אלי?"
"לא הבחורה הזאת, סורי"
"חבל" היא משכה את ההברות בקינטור קל.
חיבבתי אותה מידית. בכלל אני מחבבת בחורות כאלה שיש להן פילפל
והן לא מפחדות להגיד את מה שהן חושבות.
"שרית, נעים מאוד" היא הושיטה יד ללחיצה ואני קיבלתי אותה
"איה, נחמד להכיר אותך".
הכרתי לה את יונתן והבחנתי בצער שעיניו מתעכבות עליה טיפה יותר
מידי היא בתמורה הכירה לי את בעלה. יותר מאוחר נזכרתי שלא
שאלתי אותה איך קוראים לו. "לא משנה" חשבתי "הוא לא נראה כבחור
כל כך מעניין".
התמתחתי על המיטה הזוגית שבחדר בתענוג "רק אני ויונתן, בלי
חברים, עבודה, לימודים רק כיף".
דפיקה נשמעה על הדלת.
לא זה לא יכול להיות חשבתי בזוועה ששמעתי את הקולות של החברים
של יונתן. הם לא פה. לא עכשיו.
מסתבר שהם כן היו פה. כאן ועכשיו .יונתן בהיותו בחור מתחשב
סיפר להם שזכינו בחופשה במלון הילטון והציע להם להצטרף.
תוך חמש דקות בערך נשארתי בחדר לבד מחניקה את הרצון לבכות.
דמעות מראות על חוסר שליטה, ככה יונתן אומר.
בחוסר רצון הכנסתי את עצמי לתוך בגד ים, לקחתי מגבת וקרם שיזוף
והלכתי לברר איפה הבריכה.
הבריכה היתה פאקינג מדהימה עם מפלסים וכל מיני צמחים שיצאו
משום מקום ומגלשת מים ענקית. התעודדתי קצת. מקווי מיים גדולים
תמיד עשו לי את זה.
ואז חייכתי בעונג, מימיני, ליד הדקלים שנעו קלות ברוח החמה עמד
לו בתמימות ג'קוזי גדול ומעלה אדים.
הוא היה מבודד מהבריכה ומשאר האנשים העליזים על ידי שורה של
סלעים בזלתיים ומספר נרות ריחנים מוקמו מסביבו.
אבל החלק הטוב ביותר, זה שגרם לאצבעות הרגלים שלי להתעוות
בעוית של ציפיה, היתה העבודה הפשוטה שהוא היה ריק. ריק מגברים
שעירים, ריק מילדים רעשנים, ריק ומזמין ומפתה. מפתה כמו גלידת
פצפוצים מעט נמסה עם שברי עוגיות מפוזרות מלמעלה.
התבוננתי ימינה ושמאלה, אף אחד לא נכנס לג'קוזי. במהירות חציתי
את מספר הצעדים עד אליו והכנסתי רגל מהססת. משכתי אותה מייד,
"חםםםם".
"זה אמור להיות כל כך חם"
אוף עוד בן אדם... למה חייב להיות פה עוד מישהו. זה הג'קוזי
שלי.
"אני די בטוחה שלא אמורים לבשל אותי בתוך הדבר הזה" אמרתי בטון
קריר והסתובבתי לדובר.
העיניים שלי נתקלו בזוג העיניים הכחולות ביותר שראיתי מעודי
ומשהו בתוכי קפץ.
"כאן הטעות שלך" הוא חייך ועיניו הקרינו חום "ג'קוזי טוב צריך
להיות אחד שורף"
מתישהו בחיי אני בטוחה שלמדתי לדבר...
"או שאת מפחדת?" עכשיו העיניים שלו הקרינו אתגר
"מג'קוזי?" שאלתי בבוז
ליונתן היתה נטיה להגיד, לפעמים בחיוך ולפעמים בזעף שאני
מתנהגת כמו ילדה קטנה. ולהיענות לאתגרים כאלה זו ללא ספק
התנהגות ילדותית אמרתי לעצמי.
נכנסתי למים באדישות מתעלמת מהעור שלי שצרח במחאה לקול הצחוק
המתגלגל של בעל העיניים הכחולות שלי.

רון משך אותי אליו, "אתה מזיע" אמרתי במחאה
"אז" הוא הרים גבה.
"זה מוצא חן בעיני" אמרתי וניצמדתי אליו נהנית להרגיש את החום
שנבע ממנו.
הוא נגע בי בעדינות בסנטר כדי להסתכל לי לתוך העיניים ואני
בקצת פחות עדינות התחמקתי. הוא לא התעקש. יש יתרונות בלהיות
נמוכה.
גם אם הייתי שותקת הוא היה מבין לבד. הלב שלי היה מלא. מלא בו
מלא באהבה וחיבה שרחשתי אליו ושהסתכלתי עליו, ישירות אליו כל
הרגשות האלה היו קופצים להם בחוסר התחשבות החוצה.
הוא חיבק אותי אליו חזק יותר משתמש ביד השניה כדי ללטף את
ראשי.
"גם אני" הוא אמר
"מה?" התבלבלתי
"גם אני אוהב אותך"

התמחתי בג'קוזי נהנית מתחושת הקלילות שאפפה אותי "אתה גם נמצא
במלון הזה"
"יופי איה, אם הוא לא היה נמצא במלון הזה הוא לא היה הולך
לברכה הזאתי"
"את לא זוכרת אותי?" פניו קדרו מעט.
לעזאזל חשבתי, הזיכרון שלי גרוע אבל זה ממש מוגזם.
"לא" אמרתי בלחש "אבל יש לי זיכרון גרוע"
שתיקה מביכה השתררה בין שנינו.
"אבל אם הייתי מסוגלת לשכוח אותך" הדגשתי את המילה אותך "אני
חושבת שמדובר במצב רפואי"
"פגשת אותי ואת שרית היום בבוקר"
זה הבעל של שרית??? הבעל האפרורי הלא מעניין שלא הייתי מעיפה
בו מבט שני ברחוב.
"איפה שרית?" שאלתי
"איפה יונתן?" הוא ירה בחזרה
נעצתי בו מבט קשה והחלטתי לוותר שמהמבט שלי נתקל ביריב ראוי
מהצד שלו "יונתן הלך עם חברים שלו לכנס פנטסיה ומד"ב"
"באמת יש כנסים כאלה גם באילת?"
"אני חושבת שהם עוקבים אחרי יונתן" אמרתי "למעשה אני חושבת שגם
אם אני אבחר עיר רנדומלית בארץ וניסע אליה יונתן ימצא שם כנס
כזה"
"שרית יצאה לקניות"
הגבות שלי התעוותו מעט. אף פעם לא הייתי בת טיפוסית והמושג של
"לצאת לקניות" בתור פעילות פנאי היה מוזר לי.
"למה לא הצטרפת אליה?"
"אלו קניות" על הפנים שלו עלתה כזאת הבעה גברית של גועל שהייתי
מוכרחה לצחוק "זה עד כדי כך נורא?"
"כנס מד"ב זה עד כדי כך נורא?"
"לא ממש זה פשוט שהחברים של יונתן הגיעו ואני... אני בטוחה שלא
היה איכפת לו. כלומר אני בטוחה שהוא היה רוצה שאני אהיה שם
ו..."
"את לא מסתדרת איתם" הוא אמר חרש
"לא, אני לא" אמרתי "יונתן אומר שהם לא אוהבים אותי" התגוננתי
"קשה לחבב מישהו בנסיבות האלה"
להפתעתי לא הרגשתי גרוע בכלל שאמרתי את זה. יכול להיות שהיה
לזה קשר לכך שרון החזיק את כף הרגל שלי בין שתי כפות ידיו
ועיסה אותה.
הפה שלי נפתח מעט, הצוואר נטה מעט אחורה ושמו יצא באנקה מבין
שפתי.
ניערתי את הראש כדי להצליל אותו. "תודה" אמרתי בכנות ובשקט
מביטה ישירות אליו.
הוא משך בכתפיו "בלי בעיות את נראית כאילו את צריכה את זה".
קולות של אנשים מתקרבים הפרו את האינטימיות של הרגע "בואי נצא"
הוא אמר ויצא מהג'קוזי תוך כדי התזת מים על הסביבה והפלת נר
ריחני אחד לתוך המים.
צחקתי ונסיתי לצאת גם כן רק כדי לגלות שהשרירים שלי שהיו
רגועים בתוך המים החמים התנגדו לכך שאני אפעיל אותם שוב.
הכלבלב המגושם נעלם ותוך שניה הוא עמד לידי מושך אותי החוצה
בקלות.
הוא גם התעקש להוליך אותי לכסא נוח ולהביא לי מים קרים. רציתי
להגיד לו שאני בסדר אבל איזשהו קול פנימי אמר לי שאם בחור יפה
תואר מתעקש לטפל בי אני לא צריכה להתנגד יותר מידי.
הוא חזר בינתיים עם המים הקרים ואפילו התסכל עלי במבט דואג
בזמן ששתיתי אותם.
"אני בסדר עכשיו" אמרתי "טוב" הוא חייך "רוצה לשחק כדורסל
מים?"
"אני אשמח" עמדתי להגיד אבל אז ראיתי את יונתן הולך לכיוון
הברכה עיניו מחפשות אותי
"אני צריכה ללכת" אמרתי במקום זה והאור עזב את פני "יונתן מחפש
אותי".

לא יצא לי לראות את רון עד שעזבנו את המלון שלושה ימים לאחר
מכן. הוא ושרית עמדו עם התיקים בלובי. שמחתי לראות אותו. במשך
שלושה ימים בכל פעם שעצמתי את העיניים יכולתי לראות מבט כחול.
הוא נראה שונה איכשהוא, קטן יותר, מחוויר לצד אישתו היפה.
נופפתי להם לשלום "הצלחת לשכנע את רון לצאת איתך לקניות?"
שאלתי אותה זוכה במבט חריף מצד רון "לא" היא אמרה בהתפנקות
"הוא נורא עקשן בנושא הזה אבל אני עובדת עליו"
"ביום שאת תתאמני בקראטה בשביל הכיף אני אליך לקניות בשביל
הכיף" הוא אמר את זה מהר ומעט בעצבים. מסתבר שנגעתי בנושא רגיש
אבל לא היה אכפת לי הבחור שלא יצא מהמחשבות שלי במשך כמה ימים
חזר.
"איה את באה?" יונתן שאל תוך כדי שהוא מניח סביבי יד רכושנית
"מייד" אמרתי מעיפה מבט אחרון ברון. לא ממש חשבתי שיצא מזה
משהו. אחרי הכל אני לא הייתי הטיפוס הבוגד והיה לי רגש שגם הוא
לא היה אחד כזה. "להתראות" אמרתי מושיטה את ידי ללחיצה ומתענגת
על הדרך שבה כף היד שלו נבלעה בתוך שלי. "להתראות" הוא אמר
השתהה מעט ואז הוסיף בקול שקט "היה נחמד לפגוש אותך".

"אתה הבן אדם הכי מעצבן שפגשתי!"
"תודה"
"זאת לא היתה מחמאה! איך אתה יכול להסתכל על דברים בצורה כל כך
חסרת הגיון?"
"איה אני עושה את התואר השני בלוגיקה"
"ואין לך טיפת הגיון, אתה לא חושב שמשהו לא בסדר עם זה?"
רון השמיע צליל לא ברור של תסכול "גם אם מסתכלים על הרעיון של
יקומים מקבילים אני לא הייתי חוזר לשרית"
"אבל אתה מסכים שזה אפשרי?"
"לא" עכשיו הגיע תורי להשמיע צליל של תסכול "מבחינה הסתברותית
אתה לא מסכים שקיימת אפשרות שאי שם ביקום מקביל אתה היית נשאר
עם שרית ואני הייתי נשארת עם יונתן"
"מבחינה הסתברותית אני מסכים שקיים סיכוי שכזה, כן."
ואז כדי לא לתת לי להגיד את המילה האחרונה הוא הוסיף "אבל זה
סיכוי ממש ממש ממש קטן".