התהלכתי בינות לצללים של החורבות מחוץ לעיר מתענגת על הלילה
הבהיר , על חיות השמים שבהקו בכחול העמוק של שעת הדמדומים.
לא היה ממש צורך בשבילי להלך בזהירות, בלתי נראית, מצל אחד
למשנהו, אבל הרגלים קשה לשבור.
שריון עור הדרקון החדש שלי, פרס על עבודה שבוצעה היטב, התאים
לגופי כמו עור שני מכוסה מבחוץ בבד שחור כדי שנצנוצו לא יסגיר
אותי לידי אויב מזדמן.
אנשים נרתעו בדרך כלל מחורבות קאשאנה, אומרים שרוחות רעות
שוכנות שם, אך בדיוק מאותה סיבה אני אהבתי אותן. יופי הבניינים
העתיקים, מלאכת מחשבת שהייתה ואיננה עוד, פנה אלי. המקום העניק
לי את שלוות הנפש שהייתי צריכה לפני קרב חשוב. הייתה בו מעין
איכות לא מוגדרת שהיה לי קשה למצוא במקום אחר.
טיפסתי גבוה יותר ויותר על צלע ההר  עד שהגעתי למחוז חפצי.
בנקודה הגבוהה ביותר, ממנה יכולתי להשקיף על כל הסביבה, נחה
אבן לבנה, ענקית ומושלמת.
האבן הייתה תפוסה!
הקרניים האחרונות של השמש האירו אותו.גבר מגודל, יושב בישיבת
לוטוס  חרבו (חרב יפיפייה) מאוזנת על בירכיו, לובש שריון
קשקשים מצועצע  של חצי גוף בשחור ואדום ועליו סמל של דרקון בעל
שני ראשים. סמל זה, יחד עם עורו הבהיר העידו על מוצאו הצפוני.
קפאתי במקום  שוקלת מה לעשות. האינסטינקטים שלי, ששמרו עלי
בחיים במשך כל השנים הללו הצביעו בפני שכל מה שעלי לעשות הוא
לחכות, ואז הלוחם (את המילה הזאת אמרתי בתוך ראשי בבוז) ילך לו
לדרכו.
לא הייתי יכולה להיות מתנקשת טובה במיוחד אם לא הייתי זהירה.
רוב עבודתו של מתנקש טוב היא ציפייה לרגע המתאים.
היד שלי נשלחה לחרבי מעקצצת. לחלאה הצפונית אין זכות להיות
כאן. במקום שלי. מטמא את האבן הלבנה.
חיכיתי. נתתי לו את הדקות הספורות האלה עד שהלילה ירד כדי
להציל את עורו.
הלילה היה שלי, המוות היה שלי.
הוא לא זז. לא מודע לכך שהוא חותם את גורלו. הלילה היה חשוך,
לילה בלי ירח, לילה מושלם לאלה היודעים להלך בין צלליו.
שלפתי את החרב הקצרה שלי בשקט. צעדי, במגפי העור השחורים שלי,
נבלעים בקולות הלילה שמסביבי. רטט  של ציפייה עבר בי כמו תמיד
במצבים הללו.
היה קל להתקרב אליו. צפוני טיפש. הנפתי את חרבי, מכוונת ללבו
רק כדי לשמוע את החרב שלו פוגעת בשלי ומזיזה אותה אינטשים
ספורים לימין.
עיניים כחולות קשות הביטו בי: "אז החלטת לתקוף ולא לברוח", הוא
חייך חיוך אכזרי: "החלטה אחרונה אמיצה".
"החלטת לחכות ולא לברוח", אמרתי, מחקה בכוונה את טון דיבורו
הלגלגני: "החלטה מטופשת" ובעודי אומרת זאת ביצעתי צעד וחצי
באלכסון ימינה תוך כדי שיסוף מהיר. תנועה זו הייתה אמורה להביא
אותי אל הגב החשוף שלו.
"לא חשבת שזה יהיה עד כדי כך קל?", הוא חייך בחיוך זאבי נמצא
באותה זווית אלי כפי שהיה בהתחלה. חרבו (חרב  דו ידנית ענקית
של לוחם בגובה 6 רגל! שנאתי להילחם כנגד חרבות כאלו, היה להן
טווח פעולה קטלני) מוחזקת בקלילות ביד אחת מאוזנת כנגד חרב
המתנקשים הקצרה שלי.
לא השבתי לו. תמיד חשבתי שדיבורים בקרב זה דבר חסר טעם. השבתי
לו בסדרה של תנועות מהירות ונמוכות  שהיו לקוחות מתוך סגנון
הלחימה של הנמר שהתאים לעבודה בתנאים האלה.
הוא חסם אותי, נע במהירות מסחררת, צעדיו מתואמים עם שלי.
עמדנו שוב אחד מול השני, שמתי לב שאני מדממת בשלושה מקומות.
"שעשעת אותי פנתרה קטנה  שלי", הוא אמר משתמש בשם המקובל
למתנקשים: "אבל השעשוע שלי מתחיל להיגמר", ובמילים אלו הוא
זינק לעברי חרבו נעה בתיאום מושלם עם גופו.
לא הרגשתי פחד. זעם מחשל עבר בי. מיהו הגבר הזה שמעז להתייחס
אלי בזלזול כזה. אני היא ארינת, המתנקשת הטובה ביותר בכל הדרום
ושום חלאה צפונית, בן לטרול הרים טיפש לא תתייחס אלי ככה.
הגבתי על ההתקפות שלו בשורה של התקפות משלי  נהנית לראות את
דמו זורם מחתך עמוק בזרועו השמאלית.
"חשבתי לרחם עליך", הוא אמר בקול קר: "להשאיר אותך בחיים"
בצעד מכוון  היטב הוא העיף את החרב שלי מידי והצמיד את החרב
שלו לגרוני
"אבל את ניצלת את החרות שנתתי לך, את המשחק שהרשתי לך לשחק"
השרתי אליו מבט עיקש  יודעת שאין טעם להתחנן.
החרב שלו נעה במהירות כאילו היו לה חיים מעצמה והשריון שלי,
רצועותיו חתוכות נפל לרגלי.מעט הבגדים שלבשתי מתחתיו הצטרפו
אליו.
ואת כל זאת הוא עשה מבלי לפצוע את העור. עכשיו לנוכח המיומנות
הזאת ידעתי מאיפה סמל הדרקון בעל שני הראשים נראה לי מוכר. הוא
היה שייך לשבט הלוחמים המהולל של דאי-קיין.
כל  שר צבא היה מוכן לשלם בזהב  רק כדי שיהיה לו לוחם דאי-קיין
בצבאו.
רעד עבר בי, ולא היה לו שום קשר לעובדה שעמדתי ערומה באוויר
הלילה הצונן.
"דאי קיין", אמרתי בשלווה שלא הרגשתי. פחד שיתק אותי, איך
לעזאזל הסתבכתי במצב כזה.
"יש לך סיבה טובה לפחד", הוא אמר עם חיוך אכזרי גומע את המרחק
עד אלי, מנשק אותי, החרב שלו עדין צמודה לצווארי.
הזיפים שלו שרטו את עורי והשפתיים שלו כפו על פי להיפתח.
דמעות זלגו מעיני, בפעם הראשונה מאז הצטרפתי לאחווה איבדתי
שליטה.
הוא  החזיר את החרב שלו לנדנה והרים אותי בקלות, כמו הייתי
ילדה קטנה.
"אל תבכי, פנתרה קטנה שלי" הוא אמר ברכות ואז נישק אותי שוב
פעם בהרבה יותר עדינות.
זרועותיו גוננו עלי ושפתיו שיחקו בשלי ברכות. נשימתו הייתה
מתוקה, וידיו שליטפו אותי מחוספסות משנים של אחיזה בחרב.
עדיין בכיתי. בכיתי בגלל חוסר הבררה. בכיתי בגלל  איבוד השליטה
שעבדתי כל כך קשה להשיג. בכיתי בגלל שידעתי שאין לי אפשרות
להגיד לא לגבר הזה. לא אם אני רוצה לשמור על חיי.
הוא הפסיק לנשק אותי והתבונן בי במבט זועף.
בניגוד לרצוני רעדתי. זה לא היה גבר שכדאי להכעיס.
בעדינות הוא שחרר אותי מבין זרועותיו "את יכולה ללכת", הוא אמר
במבט צפוני מודגש: "בכל חיי לא אנסתי אישה ואין לי כוונה
להתחיל עכשיו"
חצי חיוך של הקלה הופיע על פני.כרעתי ברך ליד השריון שלי מנסה
לאלתר דרך לקשור את רצועות הכתף ביחד, הוא עמד והתבונן בי
בשעשוע.
"זה היה שריון חדש", אמרתי בתרעומת מישרה אליו מבט: "עכשיו אני
אצטרך להזמין חדש"
הוא צחק, "אולי כדי שתבקרי אצל אמן החרבות של השבט שלי"
"וללבוש משהו מצועצע כמו שלך? לא תודה. כל האחווה תלעג לי"
"מצועצע?", הוא שאל בנימת קול מסוימת.
בלעתי את רוקי. נזכרתי מול מי אני עומדת, "לא יעיל בסוג של
עבודה כמו שלי", הסברתי: "עושה יותר מידי רעש. לא הייתי מחזיקה
מעמד יום אחד עם כזה דבר".
הוא שקל את דברי: "לא נראה לי שאת טובה במיוחד בסוג הזה של
עבודה", הוא הביט בי ברצינות, "אולי כדי שתעשי משהו אחר".
במהירות  בלי לחשוב יותר מידי הוצאתי סכין זריקה מהמגף (פריט
הלבוש היחיד שעוד היה עלי) והטלתי אותו בתנועה חלקה כך שהוא
נתקע 20 מטר לפני ישירות בעין של ציור קיר עתיק.
"אני היא ארינת", אמרתי: "אני הכי טובה, בסוג העבודה הזה"
"שמעתי עליך", הוא אמר: "עכשיו הכל ברור"
"מה ברור?"
"איך הצלחת להחזיק מולי כל כך הרבה זמן. חשבתי שאני מתחיל
להחליד"
חייכתי. מזהה מחמאה כשאני שומעת אותה.
"את עדיין לא מתאימה לזה", הוא אמר: "מתנקש אמיתי היה פוגע בי
לא בציור"
שקלתי מה הדרך הטובה ביותר להגיע לחרב שלי. הייתה לו, ללוחם
הזה, יכולת להיכנס אלי מתחת לעור ולעצבן אותי.
"אל תחשבי על זה אפילו"
הרמתי גבה, "חסתי על חייך פעם אחת. אין לי כוונה להפוך את זה
למנהג. אחרי הכל יש לי מוניטין לשמור עליו"
"גם לי ואם אני אמשיך לכוון סכיני זריקה  לציורי קיר במקום
לחלאות צפוניות הוא לא יישאר טוב לאורך זמן"
הוא התקרב אלי בצעד אחד שריון הקשקשים שלו  צמיד לחזי מעביר בי
רטט
"תזכרי את מקומך, אישה. הרגתי גברים בשביל פחות מזה"
פניו היו פחות  מאינטש אחד מפני וזרועותיו החזיקו אותי בכוח.
"מה קורה לי", חשבתי: "אני הייתי הורגת גברים בשביל פחות מזה".

זזתי בין זרועותיו ונישקתי את סנטרו, הוא התבונן בי בהפתעה:
"לשם אני מגיעה", אמרתי בזעף. הייתי רגילה לגברים נמוכים
יותר.
בלי להגיד מילה הוא הרים אותי והעניק לי נשיקה ראויה. הוא שיחק
בעדינות בשפתי גורם לי לשכוח את עצמי.
בחיוך הוא הרים אותי כך שנחתי על כתף אחד שלו והתחיל ללכת
משם.
לא התנגדתי. הרגשתי בטוחה שם למרות שאם הייתי נעצרת לחשוב על
זה לא הייתה לי כל סיבה להרגיש בטוחה.
הגענו לסוס שחור ענקי והוא שלף אדרת פרווה לבנה מתא האוכף .
"לאיזה בעל חיים יש עור כזה?", שאלתי ביראת כבוד, זה היה ברור
שהאדרת לא נתפרה מכמה עורות אלא הייתה שייכת לבעל חיים יחד.
"דוב צפוני", הוא ענה בזמן שלקח את האדרת ופרש אותה במקום שבו
שני קירות העניקו הגנה חלקית מהרוח.
הוא הניח אותי בעדינות על  הפרווה הרכה לא מוטרד לחלוטין מכך
שעדין דיממתי מכמה מקומות. הוא התפשט במהירות ונשימתי נעתקה.
גופו היו בנוי משרירים חלקים שהשתלבו בשלמות זה לתוך זה. רגליו
וחזהו היו מכוסים בשפעת שיער בהיר. הוא היה כל כך יפה וכל כך
רציתי לגעת בו עד שידי התעוותו.
ואז העפתי מבט לעבר האזור שנמנעתי ממנו קודם וחיוך לא רצוני
התפשט על פני. "אז זה נכון מה שאומרים על צפונים", אמרתי,
"תמיד חשבתי שזו סתם שמועה".
הוא קלט לאן הסתכלתי וסומק עלה על פניו. מי היה מאמין שהגבר
הזה מסוגל להסמיק. הוא השתרע לצידי על הפרווה מושך אותי אלי
ביד אחת נושך את שפתי
עד שהרגשתי טעם של דם בתוך הפה. אינסטינקטיבית הגבתי, הברך שלי
התרוממה בזמן שהיד שלי נשלחה לצווארו. את שתי המכות הוא הדף
בקלות הופך אותי כך ששכבתי על הגב גופו הגדול מעלי.
ידיו הגדולות עברו עלי בעדינות בהתחלה ואז בחוזק מוחצות חזה,
שורטות. אנקה של מחאה יצאה מפי  אבל הושתקה מהר על ידי מבט אחד
שלו.
"פנתרה שלי", הוא לחש  ואז פתח את פי עם האגודל מכניס שתי
אצבעות נוספות לתוכו: "תמצצי".
מצצתי, נהנית לטעום אותו. טעמו מר מעט  וכפות ידיו חזקות,
ידיים של לוחם.
הוא הוציא את אצבעותיו מפי מחדיר אותן לתוכי בכוח, ופיו החניק
את הצעקה שפרצה מפי.
הוא התחיל להניע את אצבעותיו וזה היה הרגע בו איבדתי את עצמי.
גבי התעקל ורגלי נפשקו ולא נותרה עוד מחשבה בראשי.עצמתי את
עיני מתמכרת למקצב המופלא והמיומן שהעביר גלים של עונג בכל
גופי."כן", לחשתי: "כן"  
גופי נע בתנועות מעגליות, מתחנן בפניו.רציתי יותר מאשר הידיים
שלו.
הוא חדר אלי בעדינות, שולט בעצמו. רציתי יותר מזה. תפסתי אותו
ומשכתי אותו לתוכי בכוח. הוא העניק לי מבט של הפתעה שהתחלף
בחיוך ואז חדר אלי כך שראיתי כוכבים.
תמיד שמרתי על עצמי, גם במצבים כאלה, לא מרשה לעצמי לאבד שליטה
.
השליטה לא הייתה אצלי עכשיו וגופי התענג על ההבדל.
חיבקתי אותו בכוח ולא עזבתי גם אחרי שהוא התמוטט מעלי. לא
הרגשתי רצון להסתלק משם כפי שהייתי מרגישה בדרך כלל אחרי מעשים
שכאלה.
"אני אפילו לא יודעת את שמו" חשבתי בזוועה מסוימת.
"איך קוראים לך?", שאלתי מרגישה מושפלת מעט שכן שאלתי את זה
בזמן שהוא התלבש וארז את  אדרת הפרווה בחזרה בתיק האוכף.
"ידידי קוראים לי שאן", הוא אמר בזמן שהשליך אלי כותנת נקייה
מתא האוכף השני. לבשתי אותה באיטיות שלא הלמה אותי.
שאן  עלה על סוסו בתנועה חזקה מחייך אלי: "את יכולה  למחוק את
ההבעה הזאת מעל הפנים שלך החלטתי לקחת אותך איתי"
"החלטת מה?"
"לקחת אותך איתי",  המפלצת השחורה שהוא קרא לה סוס עברה לידי
והוא שלח יד והעלה אותי לפניו.
"יש לי עבודה כאן!", אמרתי
"אמרתי לך שאני לא חושב שאת טובה בסוג כזה של עבודה"
"כל הדרום חושב אחרת"
"הדרום", הוא פלט בבוז.
"וגם כמה צפונים טיפשים ולא זהירים שהיו בעלי דעות דומות
לשלך"
"את חושבת שתצליחי לרסן את הלשון שלך שנגיע לביתי? אני לא אוכל
להגן עליך כל הזמן את יודעת"
"אני יכולה להגן על עצמי!"
"לא ממש", הוא קבע, "אבל את הולכת לספק לי הרבה אימון. אני לא
יודע לגבי הגברים בדרום אבל אצלנו גברים לא אוהבים שקוראים להם
חלאות"
"באמת?", חייכתי אליו מתרפקת על חזהו הרחב.
"כן, לא כולם סובלניים כמוני. תצטרכי לעבוד על אוצר המילים
שלך"
עכשיו כבר צחקתי במשרה מלאה בזמן שהוא 'הדהיר' את סוסו לכיוון
צפון.
אני חושבת שהצפון ימצא חן בעיני.