New Stage - Go To Main Page

רועי מיגמי
/
גירוש שדים

שיעור הקדרות נגמר. עוד שעה יחזור עופר מהעבודה. שני קמה
מהאובניים, שטפה את ידיה ופנתה לארון במטבח. היא הוציאה שני
נרות והדליקה אותם על השולחן. אולי זה יעזור.

המפה כבר הייתה מתוחה היטב באטבים על שולחן המהגוני. האור בחדר
היה מעומעם מה, כשקרני אחר הצהרים כבר חדלו מלעבור את הגדר
הגבוהה שתוחמת את עולמה של שני. ניסיון נואש ואחרון, חשבה
לעצמה, אולי תוכל לעצור את הסיבוך. ביד רועדת ניגשה להביא
צלחות, רק שנינו הפעם.

עופר נכנס לסלון. הוא זרק את המפתחות על המעקה ואפילו לא טרח
להסיר את משקפי השמש השחורים שלו. זה לא יעבוד. הוא פשט את
מעילו ועמד להיכנס לחדר העבודה שלו. "חכה", אמרה בהיסוס מה.
עופר הסתובב קלות והסיר את משקפיו כמהורהר. "מה עכשיו?", "צריך
לדבר" השיבה, "שב".
"על מה יש לדבר, זה נגמר" הצהיר.
"למה אתה לא מקשיב לי?" זעקה בקול שבור וחלש. "אתה מוכן, רק
לרגע?" הוסיפה והצביעה לכסא שהכינה מראש. נר אחד כבר כבה, השני
היה דומע והזיל דמעות שעווה על המפה הלבנה.
"למה אתה לא מוכן לתת לזה ניסיון?", שאלה, "תיפתח!".
היא הושיטה לו את שתי ידיה במחווה אינטימית של כניעה
והתפייסות. רועדת, החלו עיניה פולטות טיפות שעווה משלהן על
לחייה החתומות כחימר. "זה לא את", אמר עופר, "כבר עשר שנים
ועכשיו קץ החלום - די!" זעק. שני לא שמעה.

שני נאטמה למילותיו כמו חרסית למים. עיניה החלו פוזלות לכל
הפינות הנחבאות של החדר. היא ראתה את כל המפלצות הגרוטסקיות מן
החומר מביטות בה, צוחקות ומלגלגות. צבא קולות החרש שלהם ערער
את בטחונה העצמי. היא קיפלה את שתי ידיה על אוזניה וראשה, מנסה
לסוך על עצמה ממבטיהן החודרים. הנר השני החל מרצד על פמוטו,
מטיל צלליות של אי ביטחון על החדר ויושביו. ואז, בהבזק אור אחד
אחרון כבה הנר. אך שני כבר לא ראתה זאת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 4/3/06 14:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי מיגמי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה