יש תמונה אחת
שיושבת לה על המדף,
ובשקט בשקט
בונה געגוע.
לאט לאט, כמעט בשיטתיות,
פורצת דרך ללב,
כל יום קצת יותר.

כל יום המבט החטוף בתמונה
מלווה במחשבות שונות,
ובכל יום הדרך אליה
משתנה ללא הרף:

פעם מחייך, פעם עצוב,
פעם צוחק, ופעם מוחה דמעה,
ולפעמים נסחף כמו אונייה כלואה בלב ים
אל תוך מערבולת של זכרונות,
אל סערה של רגשות,
אל ים של געגוע.

מבט נוסף בתמונה, ולרגע אני שבוי,
נחטף אל תוך עולם אחר,
בזמן אחר,
במציאות אחרת.

פעם מחייך, פעם עצוב,
פעם צוחק, ופעם מוחה דמעה.

ויש פעמים שהלב לא מתיר להביט,
והעין בכל זאת פוזלת,
וחוזר ונשאב למקומות רחוקים.

פעם מחייך, פעם עצוב,
פעם צוחק, ופעם מוחה דמעה,
אבל תמיד תמיד
מתגעגע...

יש תמונה אחת - שיושבת לה על המדף...


(נכתב ברגע של געגוע עז).