אחרי תשעה חודשים שבהם הסתובבתי מגשר לגשר ואכלתי מפחים של
מקדונלד'ס, החלטתי לחזור הביתה; אבל אף אחד לא חיכה לי שם.

נכנסתי דרך דלת העץ הכבדה, וראיתי שהסלון נשאר כמות שהיה. הדבר
היחיד שהיה שונה היה האבק שכיסה הכל.

עליתי במדרגות ונכנסתי לחדר השלישי מימין.
אפילו הבגדים שלי היו זרוקים עדיין על הריצפה. פתאום שמעתי
נהמה מכיוון הבטן שלי. "ואוו... כמה שאני רעב!" חשבתי לעצמי.
ירדתי למטבח ומצאתי פחית שימורים.
לא תוכלו לדמיין כמה נהנתי מפחית השעועית האדומה הזאת!

אחרי שאכלתי הלכתי להתקלח, וחזרתי לבגדים שהיו לי מכיתה י"א:
חולצה של ACDC ומכנסי ג'ינס של ליוויס (כמה לא מקורי
מצידי...). לא ידעתי מה לעשות. הלכתי למחשב ופתחתי אותו.
"האינטרנט הישן והטוב..." חייכתי לעצמי. ראיתי כמה סרטים
'מיוחדים' (פורנו - נו מה אתם ילדים קטנים?). ואז הרגשתי את
הגעגועים שוב צפים בי.
התגעגעתי לאימא ואבא, ומייקל וג'ורג'.
אז הלכתי לבקר אותם.

ירדתי למוסך והלכתי לכיוון הלימו של אבא (פעם, לפני שנים הוא
היה עובד ממשלתי חשוב... אני חושב שהוא היה שר כלשהו או יועץ
מכובד). פתחתי את תא המטען ושם כולם חיכו לי - אפילו הכלב של
השכנים, נפוליאון.

כולם חיכו לי - בשקיות אשפה כתומות.