אמור לכתוב הרצאה לכנס של דוקטורנטים, ובמקום זה בוהה במחשב
המריץ ככתוביות תמונות מהשנה הגרמנית. ובינתיים כאן בגלות, אני
מביט על לוהר א. מיין, ומבין כמה רחוקים אנחנו מאירופה. יבנו
להם הבורגנים בתים לתפארה, כשפייזרים מדושני עונג יסדרו בחצרם
חלוקי נחל ועצי בונסאי, אבל שום דבר לא יביא את הירוק הזה
לכאן. כרגיל בשבתי מול המחשב, יד ימין מתחילה להירדם מהתנוחה
המרגיזה, והכאב איטי וחם עולה במעלה כף היד. מרענן בעיני רוחי
מקומות רחוקים, נכספים, שוקע לתוך מצב רוח של בטלה ומרה
באמצעות סכיני הזיכרון. ירוק ואפור, צבעים נפלאים, סדר
וניקיון, געגועים. אני יכול לשמוע את אזובי הקיר מררים על הדם
היהודי, ואל איך אפשר להתגעגע כשאנחנו כאן בגטו החדש. כל
היהודים מוקפים חומה ואויבים, הקבס אוחז בגרוני, ואני מתעלם
חזרה לנופי נהרות נקיים, בלי זיהום תעשייתי ואנשים רוחצים בהם.
בחזרה לרכבות שעוברות בלי ששום אידיוט יחליט להתחרות בהן,
בחזרה לשבילי אופניים בעיר ירוקה לאוניברסיטה שאינה מוקפת חומה
וסטודנטיה מגיעים להפגנות באלפים. אח אח אח... אני יכול לשבת
ולשפוך מררתי שלי על זו הגולה, אבל חבל, עדיף להתמכר לתמונות
ולחלום על העתיד לבוא, פה הולכים קדימה לעוד הפרטה ועוד
קיפאון, שם הולכים לעתיד בהרבה מריבות והרבה סיבוכים, אבל
בסדר, ובלי לחשוב שצריך שלושה ביטוחי בריאות משלימים, ואפשר
להעסיק אנשים בלי פנסיה. כאן הכל הוא הצגה, מאחז עיניים, משחקי
תעמולה ואימה, הסיגר של אולמרט, הבלה בלה היגע של פרס, אני כבר
מעדיף את מרקל למרות שלעולם לא אצביע לה. אתמול אולמרט אמר
שהיחסים עם גרמניה לעולם לא יהיו נורמאליים. בטח, איך אפשר
בכזאת מדינה דפוקה להתנרמל. אנחנו חיים בפאתוס ריקני ואני
מתגעגע לסדר ולירוק. אבל זאת הבעיה שלי, ואין לי כוח לכתוב
הרצאה, ואין לי חשק לקום מחר לעבודה, ויש לי פה בארץ הגזירה רק
את האהבה וגעגועים לירוק הרחוק, לארץ אבותיי, הרחק מירושלים,
כל כך הרחק ועדיין לא מספיק בשביל לברוח מכאן.