עייפה מעבודת האריזה צנחה נעמי על כיסא סמוך. ארבע שנות חיים
נארזות בתיבות קרטון, חשבה. החלה לדפדף באלבום התמונות הישן
שעמדה להעביר לארגז. הוריה בצעירותם ובבגרותם, היא ואחיה
בגילאים שונים, וחזית בית ילדותה עם התבליט שעל מעקה הגג:
"סיוון תרצ"ו". התעכבה בתמונה שנראתה לה תמיד כמעט כגלויה
מצוירת, כתעמולה ציונית מאותם ימים: פועלי בניין גאים על
פיגומי בית ההולך ונבנה. אלא שזו אינה גלויה. אביה עומד שם,
למעלה מימין, בסרבל עבודה, זקוף כפי שהיה עד למחלה הדורסנית.
מוזר, הרהרה, שמעולם לא ראתה אותו באתר בנייה. וכמה ראתה אותו
בכלל? הוא לא היה לידה כשחזרה דומעת ודחויה מחבורת הילדות, וגם
לא כשאימה שפכה עליה קיטונות של כעס ומרירות. הבית שמע מעט
מילות אהבה וחיבה. והוא תמיד שתק. בשעות "פנאי" היה עודר,
גוזם, שותל, מנכש עשבים שוטים, וממעט במילים. נדמה לה עכשיו כי
מחלתו ופרישתו מן העולם היו שתיקתו הסופית, הנמשכת עדיין.
גם היא למדה לשתוק. נזכרה איך היתה נמלטת אל השדה שגבל בחצר.
השדה הגיש לה את שפעת הסביונים והחרציות המאירים בצהוב בוהק,
את שלהבות הצבעונים, הסגול העניו של מקור החסידה, פרש לפניה
מרבד צבעוני רוחש חיים, חיפושיות וחרקים מזמזמים, פרפרים
בהירים מרפרפים בתוך האור, חלזונות ופטריות בחורף. שם לא היתה
צריכה לבכות, לדבר, להצטדק. יכלה לגמוע את היופי כשיקוי פלאים
מרפא. היום אלה רק זיכרונות וסביב ביתה בטון ואספלט.
"בוא נטייל בשבת לראות קצת פריחה," אמרה לעמי שהמשיך לארוז.
"אני לא בטוח שנגמור עם האריזה הזאת", היתה התשובה שציפתה לה.
אבל השבת היתה שטופת שמש, ונעמי שכחה במכונית את כעסי הבוקר
הקטנים ושוב הוצפה בזוהרי זיכרונות. עמי היה שוב קרוב כל כך,
כמו בימים הצעירים של טיוליהם מלאי ההפתעות. בשולי הכבישים
ובשטחי הבר שנותרו שוב לבלבה פריחה. אותה רקמה ססגונית, זוהרת
ומרנינה. לפתע פרצה בקריאת שמחה. זיהתה את הדרך למושבת ילדותה.
הכול מוכר, אבל שונה.
"אני מוריד אותך כאן ונוסע למשתלה לקנות כמה עציצים. חכי לי."
זו מתנה אמיתית, הרהרה. עמי יודע כמה היא אוהבת לשקוע כאן
בזיכרונות. התקרבה אל הבית שנראה עתה כה שונה. לידו, כמעט
בצמוד אליו, עמדה הוילה המפוארת, שנבנתה על-ידי מי שקנה את
המקום מאימה שהתאלמנה. הוילה על מפלסיה וגגות רעפיה הפורצים
נשפה בעורפו של הבית העייף, כאומרת לדחוק אותו משטחה, למחוק
אותו ואת גלי הזיכרונות של נעמי. נזכרה בסיפורי הוריה כיצד בנה
אביה את הבית במו ידיו, חדר אחר חדר, במקום שעמד לפני כן האוהל
הדולף ואחריו הצריף. ועתה הבית הסדוק עם כתמי הטיח המתקלף כמו
מתחנן על חייו. ממעקה גג החזית שנשא בגאווה את תבליט הכתובת
נותרו רק שרידי שברים. כמה שרידים הנאחזים עדיין באדמה העידו
על השביל יצוק המלט, שהובילו מן הרחוב לכניסה לבית. וגזע יבש
זה היה עץ השקד, שלידו נהג אביה לסחוט מיץ תפוזים בשבתות, המיץ
הטעים ביותר בעולם.
נעמי הפנתה את מבטה לכביש הסואן וחשה פתאום מאוימת. הבית כמו
התקרב לכביש ונדמה היה לה כי הוא נאנק ומשווע לעזרה. נצמדה
לקיר החזית הסדוק והמתקלף וחשה שהיא חסרת הגנה, חשופה. אחת
המכוניות הרבות הטסות בכביש נטול המדרכות עלולה למחוץ אותה אל
הקיר שיתמוטט איתה. בין הבית לרחוב היתה עכשיו ריקות שוממת,
ללא כל חציצה. חסרו לה השביל היצוק, הגדר ושני עצי הסיגלון
הענפים שעמדו פעם משני צדי השביל. על ענפיהם בילתה שעות רבות
בקריאה, בהרהורים ובחלומות. עכשיו היה רק חלל פעור וריק.
נעמי נרעדה וקפצה בבהלה כשזרועו של עמי הונחה על כתפה.
"לא שמעתי אותך חוזר", אמרה.
"אני יודע. אני מצטער שהבהלתי אותך. את יודעת מה סיפרו לי
במשתלה? סלומון רוצה להרוס את הבית הישן כדי להרחיב את הוילה
שלו."
"עמי, אני לא יודעת אם נחזור לכאן. בוא נמשיך לטייל. אני רוצה
לראות את העציצים שקנית... ונשכח את השטויות של הבוקר..."