מאחורי המעילים בארון הגדול כלוא אלוהים.
הארון הגדול נמצא בעליית הגג של דוד יחזקאל. הוא שם אותו שם
כדי שהוא יוכל לישון בלילה. אם אתה נכנס לארון, הוא אומר,
ועובר את מעיל העור השחור שהיה של דודה רינה לפני שהיא הלכה,
ואז את מעיל הפרווה הישן של סבתא רותי, וארבעה מעילים אפורים
זהים שהיו שייכים לסבא, אתה עומד מול המעיל הצהוב הענק של סבא
רבא דניאל. כשדוד יחזקאל מספר על סבא רבא דניאל אתה יכול לשמוע
שהוא עדיין מפחד, אפילו שסבא רבא דניאל מת כבר יותר משישים
שנה.
"הוא היה איש ענק," אומר דוד יחזקאל, ואתה יכול לראות איך המבט
שלו קופץ לרגע אל מתחת למיטה. "גבוה כמו איש וחצי, רחב כמו
שלושה, ותמיד לבוש במעיל הענק שהוא הכין מהאריה. העיניים שלו
היו כמו שלוש סופות ברקים, והקול שלו כמו שמונה סופות של
רעמים, וכשהוא היה מתרגז אפילו אלוהים היה בורח למקום אחר".
סבא רבא דניאל נהרג בירידה מהרכבת בטרבלינקה. הוא הרג שלושה
שומרים בידיים ריקות לפני שהם ירו בו מספיק כדורים כדי להפיל
אותו.
כשהמלחמה נגמרה, מספר דוד יחזקאל, סבא חזר הביתה כדי לראות מה
אפשר למצוא. כל מה שנשאר בבית והיה כדאי לקחת היה ארון הבגדים.
סבא לא היה מוכן לספר איך הוא הצליח להביא את הארון לארץ, אבל
דוד יחזקאל מספר שלסבא היו שלושה פנקסים. באחד הוא רשם את
המעשים הטובים והרעים שלו לאותו יום, ועל הכריכה של השני היה
כתוב "הארון", וסבא פתח אותו כל פעם שהוא חשב שעשה מעשה טוב
במיוחד. אחרי שסבא מת, אף אחד לא הצליח למצוא את הפנקס.
"בפנקס השלישי," אומר דוד יחזקאל, ועכשיו אתה צריך להתכופף
קרוב קרוב כדי לשמוע, "סבא כתב רק פעם אחת בכל שנה, במוצאי יום
הכיפורים, אחרי שהוא היה חוזר מהחדר שלו. הוא היה לבן כמו קיר
של בית חולים, וכשרצתי לחבק אותו ולהביא אותו לשולחן יכולתי
להרגיש איך הלב שלו פועם כמו פטיש של נפחים".
כשאני שואל מה סבא היה עושה בחדר שלו במוצאי כל יום כיפורים,
דוד יחזקאל אומר שהוא חושב שסבא ניסה לשחרר את אלוהים.
"בפנקס השלישי," הוא אומר, והקול שלו פתאום מתוח מספיק כדי
להקפיץ עליו אבנים, "סבא צייר מפה בעמוד הראשון, ובשאר העמודים
היו כתובים ציטוטים מכל מיני ספרים ישנים שהוא קרא כשהוא היה
בישיבה. אחרי הציטוטים היו כתובים סיפורים על הדברים שהוא מצא
בכל פעם שהוא נכנס לארון".
"אני רוצה לראות," אני תמיד אומר, אפילו שאני יודע מה התשובה,
ובעיניים של דוד יחזקאל עולה אותה הבעה שיש בהן כשהוא חושב על
דודה רינה.
"אי אפשר," הוא אומר. "הפנקס הלך לי לאיבוד כשניסיתי להיכנס
לארון".
"איפה?" אני שואל, עם דגדוג של פחד והתרגשות ועד משהו.
"אם תזיז את המעיל הגדול של סבא רבא דניאל, ותעצום עיניים,
ותלך עשרה צעדים קדימה..." כאן הקול של דוד יחזקאל תמיד נחלש,
והוא כאילו שוקע לרגע במחשבות. ואז הוא פתאום אומר, "איבדתי את
הפנקס ליד הגופה של האריה, איפה שנמצאת הכוורת הגדולה של
הדבורים".
ויותר מזה הוא לא מוכן לספר.
אמא היום כבר לא מוכנה להגיד לי שום דבר על סבא והארון. לא מאז
שהיא הבטיחה לי שהיא לעולם לא הייתה מקריבה אותי, ושאלתי אותה
איך היא הייתה מוכנה לא לעשות מה שאלוהים אומר. היא העבירה
אותי לגן אחר, ובשנה שאחרי זה שלחה אותי לבית ספר בקצה השני של
העיר, ואם לא הייתי צריך אותו בשביל הלימודים היא לא הייתה
מרשה לי לעולם לקרוא בתנ"ך.
"השטויות של סבא שלך," היא אומרת, והקול שלה מלא במרירות
מסויגת, כמו תה עם מעט מדי סוכר. "סבא שלך חי בעבר, הוא
ואלוהים שלו, ולקח לי עשרים שנה להבין את זה".
אמא הייתה בת עשרים כשאחיה הגדול, הדוד שלי אהרן, נהרג בצבא.
"אהרן היה בדיוק כמו סבא שלך," היא אומרת, והעיניים שלה במקום
אחר. "היה לו קצת מהמראה של סבא רבא דניאל, אבל את הנשמה של
סבא, וגם את האמונה שלו. הוא עמד להתחתן תוך חודשיים, ואלוהים
שלו לקח אותו בכל זאת".
ארוסתו של דוד אהרן, דודה רחל, היא עד היום החברה הכי טובה של
אימא שלי. אני קורא לה דודה רחל אפילו שהיא לא באמת דודה שלי.
אמא ודודה רחל לא אוהבות את אלוהים. הן חושבות שהוא אשם בהמון
דברים. ניסיתי להסביר פעם לאמא שזו לא אשמתו, כי הוא כלוא
בארון של דוד יחזקאל, אבל אמא רק אמרה לי לא לקחת כל כך
ברצינות את מה שדוד יחזקאל אומר.
"גם הראש שלו מלא בשטויות," היא אומרת. "אבל לפחות אלו שטויות
לא מזיקות".
נדמה לי שאמא לא מעריכה במיוחד את אלוהים של דוד יחזקאל. לא
כמו אלוהים של סבא.
מסבתא רותי שמעתי רק דבר אחד על הארון, לפני שהיא מתה. הייתי
אז ילד מאוד קטן, אז אני לא בטוח שאני זוכר מספיק טוב. היא
נכנסה לחדר שלי כשכבר כמעט ישנתי, והניחה שתי ידיים על המצח
שלי, ואז פקחתי עיניים והסתכלתי עליה. זה היה מוזר, לראות את
הראש שלה הפוך, אבל העיניים שלה נראו אותו הדבר גם מהכיוון
הזה.
"תישן טוב, דראגו,"היא אמרה. "אלוהים עדיין בוכה עליך".
לא שאלתי את אמא למה היא התכוונה. במקום זה שאלתי את דוד
יחזקאל, הרבה זמן אחר כך. הוא הסתכל עלי לרגע במבט מוזר.
"שאלת את אמא שלך?"
"לא".
"למה?" הוא שאל, בקול מאוד שקט ומאוד לא מוכר. חשבתי לרגע לפני
שעניתי.
"כי רציתי לקבל את התשובה הנכונה".
המבט בעיניים שלו נהיה עוד יותר מוזר, כאילו גדלתי בחמש שנים
ממש מולו.
"אלוהים בוכה בלילה," הקול שלו היה רק קצת יותר מלחישה.
"מיילל, מפריע לישון, כמו יללות של חתלתול מתחת לחלון בשלוש
בבוקר". הוא הוריד את המבט אל כפות הידיים שלו. "לכן העליתי את
הארון למעלה. זה או זה או להיכנס". הוא הרים את המבט שלו בחזרה
אליי. "אלוהים כלוא בארון, מאחורי המעילים, והוא בוכה כל לילה
על האנשים שרוצים לשחרר אותו".
דוד יחזקאל ואני שתקנו הרבה זמן, ואז הייתה לי עוד שאלה.
"הגופה של האריה שראית כשנכנסת לארון - "כן?"
"זה האריה שסבא רבא דניאל הכין ממנו את המעיל?"
"כן. סבא רבא דניאל נכנס לארון כדי למצוא את אלוהים, אבל כל מה
שהוא מצא היה האריה הגדול, שממנו הוא הכין את המעיל. כן".
אחר כך שתקנו עוד, ואז אמרתי להתראות לדוד יחזקאל וחזרתי
הביתה.
ביום חמישי נסעתי באוטובוס לבקר את אבא. אבא חיכה לי בפתח של
הבית שלו, כמו תמיד. שתינו שוקו ודיברנו קצת על בית הספר, ואז
שאלתי אותו אם הוא יודע למה סבא רבא דניאל וגם סבא לא הצליחו
למצוא את אלוהים.
"בארון שבעלית הגג של דוד יחזקאל?" אבא שאל, וראיתי שהעיניים
שלו נהיות רציניות.
"כן".
"למה שהם ימצאו אותו?" אבא שאל, כמו שהוא שואל תמיד כדי לגרום
לי להסביר.
"כי סבא רבא דניאל היה גדול וחזק וחכם, והוא למד באוניברסיטה
וידע איגרוף וקרא את אפלטון ביוונית. וסבא היה טוב ונחמד והוא
ידע המון דברים והוא למד המון שנים בישיבה וגידל זקן וכתב
פירושים לקבלה". אמרתי את הכל בנשימה אחת, כמו שאמא ודוד
יחזקאל עושים כל פעם שהם מתווכחים. אבא הסתכל על המדף של
הספרים, ואמר לי להביא את הספר הכחול מהמדף השני.
"תסתכל," הוא פתח בתחילת הספר. "אתה יודע מה זה?"
למדתי על זה בבית הספר. "זאת מגילת העצמאות".
"בדיוק," אמר אבא, ויכולתי לראות שהוא מרוצה. "ותראה כאן,
במשפט הזה. 'מתוך ביטחון בצור ישראל...'. אתה יודע למה הם
התכוונו כשהם כתבו 'צור ישראל'?"
חשבתי על זה קצת. "לאלוהים?"
"בערך. הדתיים והחילונים התווכחו אם צריך לכתוב על אלוהים
בהכרזת העצמאות. בסוף הם הסכימו לכתוב 'צור ישראל', כדי שכולם
יהיו מרוצים. אתה מבין למה?"
"כי כל אחד יכול לחשוב ש'צור ישראל' זה משהו אחר".
אבא הנהן. "מצוין. עכשיו, מה אתה חושב שאלוהים היה חושב על
זה?"
זאת הייתה שאלה קשה. חשבתי על המעיל הגדול של סבא רבא דניאל,
ועל הספרים של סבא, ועל היללות של החתול מתחת לחלון. אמרתי,
"אני לא חושב שהוא היה מרוצה".
"למה?" שאל אבא.
"כי אני חושב שהוא רצה שהם יתכוונו לזה כבר כשהם אומרים
'אלוהים'".
אבא צחק. "בדיוק. ולכן סבא רבא דניאל וסבא לא הצליחו למצוא את
אלוהים".
לא הבנתי.
"סבא רבא דניאל לא גידל זקן ולא כתב פירושים לקבלה ולא ניסה
להיות איש טוב," אבא אמר.
"אבל סבא -"
"וסבא לא למד באוניברסיטה ולא קרא את אפלטון ביוונית".
חשבתי שאני מבין. "ודוד יחזקאל?"
"זה יותר קשה," אבא אמר. "אני חושב שדוד יחזקאל לא ידע אם הוא
רוצה להיות סבא או סבא רבא דניאל". הוא שתק לרגע והעיניים שלו
נהיו כהות יותר, ואני ידעתי שהוא עומד לדבר על אמא. "אמא שלך
אולי הייתה יכולה למצוא את אלוהים. אבל היא לא חיפשה את
אלוהים. היא חיפשה את דוד אהרן".
"גם אמא נכנסה לארון?" הייתי מופתע.
"זאת השאלה הנכונה?" אבא שאל, כמו שהוא תמיד עושה כשאני שואל
את השאלה הלא נכונה. ישבתי בכיסא שלי והסתכלתי על השוקו שנפרד
לחום וללבן. אחר כך דמיינתי את עצמי מהצד, יושב ומסתכל על
השוקו.
"למה אתה לא נכנסת לארון?" שאלתי את אבא. "אתה בטוח יודע איפה
למצוא את אלוהים".
העיניים של אבא נצצו. "זה בגלל שעליי אלוהים לא בוכה בלילה".
אחר כך הייתי צריך להכין שיעורי בית, ואז קראתי ספר והלכתי
לישון במיטה שאבא שומר במיוחד בשבילי.
בבוקר, כשנסענו לבית הספר, שאלתי את אבא: "אתה חושב שאני אוכל
לשחרר את אלוהים?" ואבא הסתכל עלי דרך הראי של האוטו בפנים
רציניים. "אני לא יודע," הוא אמר. "מה אתה חושב?"
שתקתי כל הדרך לבית הספר, וכשהגענו הייתה לי תשובה.
"אני חושב שאסור לתת לחתולים ליילל מתחת לחלון".
אבא צחק, ואחר כך הסתכל עלי ברצינות. "זה ידרוש ממך המון," הוא
אמר.
"אני יודע," אמרתי. "לקרוא את אפלטון ביוונית וללמוד איגרוף
ולכתוב פירושים לקבלה ולכתוב 'אלוהים' במקום 'צור ישראל'".
"כן," אבא אמר. "אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה?"
"אני חושב שאסור לתת לחתולים ליילל מתחת לחלון," אמרתי.
אבא הנהן. "בסדר. לך על זה".
הוא נסע, ואני עליתי במדרגות של בית הספר.

מאחורי המעילים בארון הגדול כלוא אלוהים, והוא בוכה בלילה על
האנשים שרוצים לשחרר אותו. סבא רבא דניאל הרג את האריה, וסבא
צייר לי מפות, ואמא נתנה לי שאלות ואבא נתן לי תשובות. אני
אקרא את אפלטון ביוונית ואלמד איגרוף ואכתוב פירושים לקבלה,
ואולי גם יהיה לי זקן, וכשאני אהיה גדול, והילדים בכיתה יהיו
טייסים ואסטרונאוטים וזמרים, אני אעלה לעליית הגג של דוד
יחזקאל, ומאחורי מעיל העור השחור שהיה של דודה רינה לפני שהיא
הלכה, ומעיל הפרווה הישן של סבתא רותי, והמעילים האפורים הזהים
של סבא, אני אעמוד מול המעיל הצהוב הענק של סבא רבא דניאל, ואז
אני אזיז אותו הצידה, ואלך לשחרר את אלוהים.