אתמול אחרי היציאה פגשתי את לורה השתויה או אולי הנרקומנית.
היא אמרה - רגע אחרי שנפלה על המדרגות הקפואות וניסיתי לייצב
אותה - שהיא בדרך לבית הסוהר. "בלי ידיים, בלי ידיים" מה אמר
לך החבר שלך היא שואלת כשהרכב של יואב ואופיר מתרחק משאיר לנו
ענן אגזוז ששוטף את החטטים מהפנים שלה באור אפור שחור. מה אגיד
לך לורה? שצחקנו מהחלונות כשראינו מאחור אישה יפה בג'ינס צמוד
וכשהתקרבנו ראינו את צער העולם? אופיר קרא לזה "עזוב, היא
צרות" ואני הייתי חייב לדעת איך קוראים לך לורה וממי העיניים
שלך בורחות ומתרוצצות באישונים. התיישבתי רחוק ממך במדרגות את
שאלת אותי אם אני מכיר את שייקספיר ועניתי שכן כי ביני לביני
אני חייב להכיר אותו למרות שאני מכיר אותו בערך כמו שאני מכיר
אותך. ניסית לקחת את התשובה שלי מבעד לענני האלכוהול ששתית.
"חמש בקבוקים".
וודקה שאלתי וענית בבוז "כן מסתדר לך רוסיה, זונה, וודקה. אתה
יהודי?"
"כן" עניתי הן בזה אני בטוח. לא מפסיקים להזכיר, לא מפסיק
להתגאות בהיותי בנו של האלוהים, נבחר מכל העמים גם בדירת המאה
דולר שלי, הפיתות הקפואות, והטקסטים האינסופיים שלעולם לא
נגמרים, וכבר ברח לך המהלך של שייקספיר שבנית במאמץ כה גדול
ואני נשמתי לרווחה כי מה אני יודע על שייקספיר ומה אני יודע על
ערבים שלפני סוף ינואר שאישה בת 45 נופלת לפנות בוקר על מדרגות
הכניסה לבית שלי נראית מעולה מאחורה, צער העולם בחזית.
יואב מתקשר ואומר: "תגיד לי אסף, השתגעת? עזוב אותה תעלה הביתה
יש לה סרסור ולך סלולארי ושטר ירוק של עשרים שקלים ואין מי
שיעזור לך אם החברים שלה יגיעו" לורה ההזויה מסתכלת בעניין
בשיחה המתנהלת, מבט בפרצוף המוטרד שלה מוליך את הלשון ללוע
והיא זזה: "יואב, אפחד לא ישדוד אותי וממילא בעשרים שקלים
ובסלולארי אני יעמוד כי האמת יואב (אני שתיתי רק ארבע כוסות
וזה מספיק אצל יהודים על בטן ריקה) שאני קונה לעצמי חומר
טקסטואלי מקורי ולזה ידידי אין מחיר"
"מה הוא אומר" אני שומע את אופיר צועק לו במכונית. "עזוב, הוא
עוד פעם חופר את הזיוני מוח שלו" אני שותק לפומית ומסתכל על
לורה שמצידה הסתובבה ויושבת עם הגב אליי ועם הפנים לקיר כמו
ילדה בעונש, ילדה בת 45 שיכורה או נרקומנית, זה לא רע, זה בטח
לא טוב.
"טוב, תעשה טובה, תעדכן אותי מחר מה נסגר איתך" יואב קוטע לי
את המחשבות הפדגוגיות.
"סבבה, אל תדאגו, אני אעדכן" אני שם את הטלפון בתוך הג'ינס
ליתר ביטחון.
"לורה" היא לא מסתובבת "את כועסת עליי?" היא מסתובבת במהירות
מעין קפיצה של 180 מעלות ובישיבה - די מרשים למען האמת.
"איך קוראים לך"
"אסף"
א-סטף" היא מנסה.
"לא" אני מתקן "אסף" מתלבט אם להוסיף כמה מילים על הים שנתן לי
אותו והמוות שייקח אותו ממני, אני מחליט לוותר. זלדה שייקספיר
1-1 אני מנקד לעצמי את מצב האינטרטקסטואליות.
"אתה יהודי"? הפנים המחוטטים והבל האלכוהול המצחין מהפה של
לורה הולם בנחיריים היהודיים הרגישים שלי אני מצידי מקפיד לא
למצמץ.
"כן לורה, אני יהודי, 100%, ברית, בר מצווה, יחידה קרבית, זך
ואלתרמן קצת אדם ברוך, ועדיין פרקי אבות ותהילים. חברון
קלקיליה לבנון ופולין, כן. אני יהודי טוטאלי" לורה מתקרבת עוד
קצת מחזיקה בצווארון של הז'קט החום שקיבלתי מרונית כשנפרדנו
וחילקנו ספריות ובדים, הנה רונית, גם לבד יש משמעות ויעוד,
רוסיה טרוטה נרקומנית או אלכוהוליסטית עם עיניים מתרוצצות
באימת מוות מסדרת את הצווארון. מי חלם שכך יהייה (אני מוותר
מראש על הניסיון לשאול את לורה אם היא מכירה את בועז שרעבי)
"אתה ערבי"?
"לא לורה, אני יהודי" בראייה רחבה אני מבין אותה. לך תדע מי זה
מי היום. "את לא רואה, העור שלי בהיר. אמנם העיניים שלי גם
בהירות והאף לא יהודי קלאסי, אבל את בטח מבינה, היו פרעות,
פוגרומים, האמהות שלנו באירופה קיבלו הרבה זין נוצרי וככה מפה
לשם..."
"זין?! זין?! אתה חושב שאני זונה?!" הקול שלה כבר חוצה את
האוקטאבות הסבילות והעיניים מתרוצצות על כל הרדיוס הלבן שהולך
ומצטמצם לשחור עמוק ניבט בעיניים המותשות שלי מכל השנה האחרונה
הזו.
"לא, לא לורה, אמרתי עין. כמו עין לציון צופיה? את יודעת איפה
ציון?"
"ציון?" היא משתתקת בריכוז. "לא, לא מכירה ציון. אני
ר-ו-ס-י-ה. רוסיה רוסיה רוסיה" היא מתחילה לשיר ולצחוק. הצחוק
מדבק, אני מתחיל לצחוק גם.
"אתה, אתה, איך קוראים לך?"
"אסף" אני עונה, משוכנע קצת פחות.
"אתה יהודי"?
"כן, כן, יהודי".
אנחנו שותקים כמה דקות, אני מחליט לעשן עוד סיגריה הנרקומנית
או האלכוהוליסטית או פשוט לורה מסרבת. היא לא מעשנת.
"אז מה לורה? לאן את הולכת?"
"הביתה"
"ואיפה הבית"
"בבית סוהר"
"רמלה?" אני מפגין בקיאות בגיאוגרפיה של כליאת הנשים בישות
הציונית הגדולה.
"לא, אימא שלי"
"את הולכת לבקר את אימא שלך בכלא?"
לא! הבית של אימא שלי, היא יהודיה, זה בית סוהר! אתה לא מבין?"
עכשיו היא כבר תופסת את הצווארון של הגולף שלי כמו שבתיכון
היינו תופסים רגע לפני הבוקס.
"אה" אני מחייך "אז את יהודיה"
"לא! ר-ו-ס-י-ה! רוסיה רוסיה רוסיה , זונה,  נרקומנית, וודקה"
"את כועסת עליי לורה"?
"סליחה" היא משחררת לי את הצווארון ובוחנת אותי כמו בפעם
ראשונה: "איך קוראים לך?"
"אסף, אסף ואני יהודי - יהודי"
"יהודי?!" היא מסתכלת בפליאה. "תוריד את הכובע , אני רוצה
לראות אותך יותר טוב" אני מוריד בעייפות את הכובע. "אתה נראה
צרפתי אולי משהו מאירופה - אתה לא נראה ערבי בכלל!"
אני מתעלם, הכל עייף, הכול קר, הכל מת, מוריד הכובע מוריד
הגשם, מחייה המתים, פוקח העברים.
"איפה אימא שלך גרה לורה"? אני מחליט לסיים את הערב.
"אתה יהודי?" ללורה תוכניות אחרות.
"כן לורה" אני עונה לאקונית ומוותר על הניסיון להימנע מלהשאיר
אותה בקור של ארבע בבוקר בסוף ינואר על המדרגות.
"אני רוסייה" היא מרימה את הראש בהתרסה.
"כן" אני אומר. "את רוסיה - ואני עולה הביתה"
"תלך, תלך, אתה לא בנאדם. אתה יהודי, מחונך, קצת צרפתי, כמו
בשייקספיר, לא רצית להגיד לי מה אמר לך החבר שלך, אבל אני
יודעת. אני שמעתי, ואני רוסייה! ר-ו-ס-י-ה ויותר טובה מכל
הרוסיות!"
"כן, את טובה יותר מכל הרוסיות"
שורה של קללות רוסיות מלווה את הטיפוס המייגע לשינה הברוכה.