מחזיק אותך בזהירות כאילו היית בובת חרסינה. בובה קטנה ושבירה.
בובה שאין בכוחותיה לעשות דבר לבדה. בובה תלוייה והוא זה שמושך
בחוטים. מודע לשבירותך ומודע לכוחו עלייך. משתמש בעליונותו
מעלייך. לא רוצה לפגוש בעינייך. אומר שאוהב אותך. ואולי כל זה
כדי להתחמק. להתחמק מהאמת.
הוא מספק לך הכל. מחסה, אוכל, בידור, ואהבה -  כך טוען. את
חייה בארמון. ולא ארמון אמיתי דווקא. בית גדול אומנם, ובעל
עשיר. אך ארמון אשליות זה הוא. חייך אשלייה אחת גדולה שתתנפץ
לך בפרצוף בסופו של יום. ואז תשבי בשקט ותביני איזו טעות
חמורה. איזו שטות. איך יכולת לבטוח בו כך? איך יכולת לשים את
חייך בידיו?
מתייחס אלייך כאילו היית ביתו ולא אישתו. אומר שאוהב ומחבק
אותך. לא מביט בעינייך כשנשבע אמונים. נמנע מלהסתכל לך בעיניים
כלל. נמנע מלהיפגש איתך פנים אל מול פנים במשך היום. מנסה
להתחמק מן האמת הניגלת ומבצבצת לה לפעמים מעל פני השטח. אבל את
מסרבת לראות, מסרבת להאמין. בוטחת באהבתו ובשבועתו. מאמינה בו
בעיינים עצומות.
אחרי עוד יום שטותי של שגרה, חוזרת לביתך ומגלה אותו. מגלה את
האמת שלו. האמת שביצבצה פעמים רבות כל כך אל מול עינייך אבל
סרבת לראותה. הוא אם אחרת. והוא אפילו לא מתבייש להביט
בעינייך. אין מה להגיד והוא גם לא מנסה. את מבינה הכל טוב מדי
מכדי שזה יהיה אמיתי. את רואה את האמת בעיניו סוף סוף. סוף סוף
הוא מסתכל לתוך עינייך. ואת כבר שכחת שעיניו כחולות. אותן
עיניים בהן כל כך התאהבת..זה היה מזמן כל כך.
כל הבית, והעושר, הכל היה כדי להסתיר את האמת. בובת החרסינה
שלו נשמטה מידיו. והוא אפילו לא הצטער עליה, ולו לרגע קטן אחד.
בובת החרסינה שהייתה כלואה בביתו נשמטה מידיו. ידים שהחזיקו
אותה בזהירות כזאת, אך לבסוף הוליכוהה שלל. אך הבובה לא נשברה
כמצופה מבובת חרסינה פשוטה. מסתבר שלמרות אהבתך, לא נשברת. לא
התנפצת על ריצפת המציאות הקשה והקרה. עמדת על רגלייך כלאחר
מעידה קטנטנה. ובצעד יציב התרחקת מאותו מקום זר לך כל כך. בובת
החרסינה שלו איננה כבר. אולי בעצם אף פעם לא הייתה בובה, אף
פעם לא הייתה שלו...