היא היתה מין גרסה נשית שלו, כמעט רפליקה מושלמת. אותו שקט
פנימי משותף, שכנראה ירשו מאמם, אשה מדהימה שבמשך שנים פישרה
בין אנשים כועסים בבית המשפט העירוני לתביעות קטנות, אותו
דמיון עשיר, אותה נטייה לאמנות, ביחוד לציור. פעם אחות של רון
הגישה עבודה באמנות, ציור שמן של חתולה שחורה המקמרת את גבה אל
השמיים, והמורה טענה שהוא מועתק מאחיה, תלמיד עבר מוצלח שלה,
מהפייבוריטים של כל הזמנים. אותה היא שכחה כמעט מיד. הם דמו זה
לזו גם במראה החיצוני - השיער המקורזל, החיוך הרחב עם הגומות,
שחשף שיניים בוהקות אך לא לגמרי ישרות, אפילו כפות הרגליים
השטוחות. רון גידל זקן ברגע שרק יכל, רגע שהציפיה לו התארכה
בכמה שנים עקב עורו החלק באופן טבעי, כי נמאס לו שיש מישהי
שדומה לו כל כך, ועוד יותר מזה שאנשים, בעיקר חברים של הוריו,
טרחו לציין זאת בפניו בכל פעם שהבחינו בו.
אחות של רון לעולם לא תשכח את אותו הלילה. היא צעדה לדירתה
הריקה אחרי ערב מייגע של עבודה בפיצריה, עבודה שהיתה אמורה
לכלכלה בצורה מינימלית למשך תקופת האוניברסיטה. מהכיכר הסואן
בו קיבלה הזמנות מבני נוער ומשפחות, היא עברה לרחובות פנימיים
יותר, שקטים, עוד לבושה במדים המכוערים שלא היה לה כוח להחליף.
בדרך עברה ליד פארק עירוני קטן ושומם, שמעה את הממטרות יורקות
מים, מחליפות כיוון כל הזמן, בקצב אחיד, ונזהרה מאוד לא לעבור
בתחומן. לא שהיה מזיק במיוחד להישטף בליל קיץ חם ומיוזע. היא
הקשיבה לצרצרים. ואז נהדפה בכוח הצדה, בין כמה שיחים עבותים,
הרגישה יד שרירית לופתת את גרונה מאחור, ויד אחרת, מיומנת,
מגששת מלפנים, פותחת את כפתור המכנס ואחריה את החנות ומפשילה
את מכנסיה בפראות. היא רצתה לצרוח אך אצבעותיו נהדקו וחסמו את
פיה, והדפו אותה שוב, הפעם אל האדמה. היא לא ראתה אותו, רק
עצמה עיניים עד שזה נגמר, עד שהוא ברח, ולא סיפרה דבר לאף אחד,
אף פעם.
היא ידעה שאף אחד לא יבין, שכולם ינסו לעודד כשהיא בכלל לא
מדוכאת, ויגידו דברים שלא הטרידו אותה כלל, כמו שזו לא אשמתה
(והיא ידעה זאת, כי לבשה את מדי הפיצריה הבלתי מושכים), שהיא
צריכה להתגבר, ושהיא צריכה להתלונן למשטרה ויתפסו אותו. היא
דווקא כן רצתה לתפוס אותו, אבל לא במובן של לנעול אותו מאחורי
סורגים עד סוף ימיו. מבחינתה היא סלחה על המעשה האיום, מסיבות
שהיא עצמה לא יכלה להבין. היא רק רצתה לדעת מיהו, למה עשה את
מה שעשה, האם הוא בחר בה כי היא היתה היחידה שם בפארק החשוך,
או שהוא ארב לה מראש. היתה לה הרגשה משונה שהוא הכיר אותה עוד
קודם.
אחות של רון היתה כבר קרובה לגיל שלושים, שרווקות אחרות מפחדות
ממנו כל כך, כי הוא מזכיר להן את תקתוקי השעון הביולוגי. היא
בכלל לא רצתה ילדים, כי נשמע לה אנוכי להביא חיים חדשים לעולם
שבו היא מעולם לא מצאה אושר מלא. לעתים ניסתה לנחש מה היתה
עושה לו היתה נכנסת להריון ממנו - האם היתה מפילה, או מחליטה
להסתכן באופן לא נדיר כל כך עבורה. היא דווקא כן פחדה מבדידות,
אך לא פגשה גבר שהיתה מעוניינת לחלוק אתו את שארית חייה, בודאי
לא בין עשרות השידוכים שסידרו לה חברותיה ומשפחתה (במיוחד בסוג
השני).
הנקודה המכרעת היתה יום שני אחד, בו גילתה פתק צבעוני קטן,
מהסוג בו רושמים הודעות, תלוי על דלתה, ובו כתב גברי המבקש
לראותה, למחרת בצהריים בבית קפה שבמרכז העיר, "ניצני". היא לא
יכלה להסביר מדוע וכיצד היא ידעה זאת, אך היא ידעה שזה הוא,
האיש שחיכתה לו שנים. כל הלילה לא הצליחה לסגור עיניה, התעסקה
בהעלאת ספקולציות לגבי זהותו, מה שלמעשה התעסקה בו כבר מאז
אותו לילה.
בבוקר הבריזה מהעבודה. היום הזה חייב היה להיות מוקדש אך ורק
לו. היא לא חשבה לרגע שיבריז, או יפתה אותה בבקשות סליחה
ויאנוס אותה שוב, או אפילו שזה לא הוא. רק ציפתה בקוצר רוח,
וקיוותה, להסיר מלבה אבן שהכבידה עליו כבר המון זמן. היא
התלבשה יפה לכבוד האירוע, בשמלה הסגולה האהובה עליה, התבשמה,
ויצאה לקפה "ניצני".
בחוץ היא השתהתה, עלו ספקות בלבה לפתע, וגם חרדות שלא תאמו את
רוגעה הפנימי המפורסם. החליטה להציץ קודם, לבדוק מיהו, ואכן
ישב באחד השולחנות לשניים שבמרפסת גבר, לבדו, שותה כוס קפה
ומציץ בשעון. הוא היה גבוה ושרירי, תואם את מראהו בזכרונה,
והרכיב משקפי שמש. הוא זיהה אותה והרים את ידו לשלום. אחות של
רון הרגישה לפתע שהיא מוכרחה לחזור, שזו היתה טעות להגיע, אך
כבר היה מאוחר מדי.
היא התיישבה בכסא שמולו. הביטה בפניו, שהיו דווקא חביבות
למראה. לעולם לא היתה יכולה לנחש שהוא אנס, לולא היה אונס
אותה. שתיקה ארוכה השתררה, אך לא נראה שהיא הציקה לו במיוחד,
ולכן אחות של רון, למרות שהיתה נחושה בדעתה שהוא צריך להתחיל,
פתחה בעצמה. ידיה רעדו.
"למה עשית את זה?", שאלה ומיד התחרטה. היתה צריכה לפתוח במשהו
אחר קודם, חשבה, בשיחת נימוסים קלה אולי, וגם השאלה... איך
בכלל אפשר לענות על שאלה כזו. אך כבר היה מאוחר מדי.
"הייתי מוכרח. לא היתה לי ברירה".
"אבל למה? למה דווקא אני? ואם דווקא אני אז למה...", היא החלה
לגמגם, "למה בצורה הזו?". היא הבחינה שהיא חוזרת על טעותה ושוב
שואלת שאלות טפשיות, וללא מענה. אך היא היתה לחוצה מכדי לחשוב
בבירור.
"תראי, כל מה שקורה בעולם, ובכלל - ביקום, כל מה שקורה חייב
לקרות! הרי אם נחזיר את הזמן דקה אחורה, ברור שהכל יתרחש באותה
צורה. כי לכל דבר יש סיבה..."
הוא התחיל נאום ארוך בו פרש את התורה הדטרמיניסטית. אחות של
רון לא חיבבה במיוחד התפלספויות מעין אלה. היא החלה להבין
שהאנס שלה הוא טיפוס די מעצבן. לא פלא שהוא צריך להשיג ככה
זיונים, גיחכה לעצמה. והיה לו קול מרדים - היא לא יכלה להתרכז
בשני משפטים רצופים שהוא אמר. הוא עצר לרגע.
"תראי את עצמך. את אפילו לא מקשיבה לי, אבל את צריכה. את בת
שלושים תיכף, אין לך משפחה או בן זוג, ועזבי את זה, לא מוכרחים
אם לא רוצים, אבל את באמת עושה משהו בחיים שלך? את מאושרת? את
מנסה להיות מאושרת? את בכלל מתחברת, אבל ממש מתחברת, במלוא
מובן המילה, למישהו בעולם הזה? תראי, אפילו אני לא קיים!"
היא הביטה סביבה. בשעת צהריים המקום לא המה אנשים, אך ישבו שם
כמה סועדים, ומדי פעם שלחו בה מבטים משונים. לפתע קלטה. היא
קמה מיד, לא אמרה שלום, ומיד ברחה, רצה משם כאחוזת דיבוק. היא
עוד הבחינה במלצר הקורא אחריה, מודיע שהיא שכחה לשלם על הקפה.
ובעודה רצה, חשבה אחות של רון על הדברים שאמר לה. הוא צודק,
היא חשבה, בכל הדברים שאמר. היא לא מאושרת, ולא מנסה לעשות
משהו בנידון. ואין אף אחד בעולם, אפילו לא חתול, שהיא מרגישה
לגמרי פתוחה וחופשייה בחברתו. לפחות מאז שרון עזב. הוא ברח
שנתיים קודם לכן, הצטרף למצילי הלווייתנים בגרינפיס. סיפר רק
לה על זה לפני שנסע, אמר שהוא לא יכול יותר, הוא מרגיש שהוא
נחנק בחברה הזו ושהוא לא מאושר, בדיוק כמו שהיא עכשיו, והשביע
אותה לא לספר לאף אחד. הוא ידע שהיא לא תעשה זאת, כי היא היתה
הנפש התאומה שלו, היחידה שיכלה להבין אותו. ובאותו זמן, תוך
כדי ריצה לשום מקום, היא נזכרה בשיחות הארוכות שלהם, על כל
נושא שבעולם, ועל הפעמים שהיו יושבים בבית ההורים שעוד היו
צעירים ומשתעשעים במשחקי קופסה וגלידה, והשוו ציורים, והקריאו
שירה, ולמרות שהם לא תמיד הסתדרו, כי הם היו דומים מדי בשביל
להסתדר ממש, היא ידעה שהיא מוכרחה למצוא אותו, וריצתה לפתע
קיבלה כיוון.
החוף לא היה רחוק, והיא ידעה שאי שם באוקיינוס הגדול הוא צריך
להיות, מציל לווייתנים, ושאם תחפש כמו שצריך תמצא אותו בלי
בעיות, וכשהגיע לשם לא עצרה, רק זרקה את התיק לצדה תוך כדי
ריצה מיוזעת, וקפצה, עם השמלה והכל, הישר לתוך המים המלוחים.
היא שחתה ושחתה ללא הפסק, לא שמה לב לזמן החולף, רק חשבה על
רון וכמה היתה רוצה לראותו שוב ולחבק אותו חזק אחרי כל הימים
שלא עשתה זאת בהם. החוף כבר לא נראה, אך היא הרגישה גוף אדיר
נע מתחתיה.
אחות של רון החליטה לברר את מקור הרגשתה, מילאה את ריאותיה
באוויר עד אפס מקום, וצללה עמוק אל תוך המים. למטה פקחה
עיניים, כמה שזה צורב, וראתה צוללת אפורה רחבה. אולי הם יוכלו
לעזור לה, חשבה, וגם לא היתה מזיקה לה מנוחה, ולכן התקרבה
ודפקה על השמשה הקרובה לה מספר פעמים. היא הבחינה שם בראש
מטושטש משהו, והרגישה שנגמר לה האוויר, ושהיא חייבת לעצום
עיניים שוב, אך למזלה דלת הצוללת נפתחה והיא נדחפה פנימה. הדלת
נסגרה מאחוריה.
"חשוב להיכנס מהר", שמעה קול צפרדעי מאחוריה, בעודה שוכבת על
הרצפה, בשמלתה הרטובה, משפשפת את עיניה ונהנית מהאוויר המשחרר
השב לגופה, "אחרת כל המים נכנסים ויכולים לטבוע". היא לא ירדה
לסף דעתו.
כשפקחה את עיניה לבסוף, ראתה אותו - איש גוץ, קירח, בעל גבה
מחוברת. לא התיאור הנדרש שנשים יכתיבו במודעות היכרויות. "מה
בחורה יפה כמוך עושה פה באמצע האוקיינוס?", הוא המשיך, "עוד
כריש יכל לטרוף אותך!". היא לא חשבה על זה באמת.
אחות של רון קמה. "ראית פה במקרה, או שמעת, על רון
בוגוסלבסקי?", שאלה בקול מתנשף. לא שמה לב עד אז כמה מאמץ
גופני הפעילה בשחייה, ובריצה שקדמה לה.
"מה עם שלום? תודה?"
"שלום. תודה", אמרה וחייכה.
"טוב...", חייך גם הוא, "הוא כאן".
"באמת?", היא קפצה משמחה, "איפה הוא?"
"הוא מאחורה. הוא מתקלח עכשיו. חכי קצת והוא יבוא".
"אבל אתה לא מבין. זה דחוף, אני אחותו".
"אחותו, אחותו... אבל את יודעת, הוא לא אוהב כשמפריעים לו
להתקלח".
"טוב", הסכימה בחוסר ברירה. היא חשבה שמקרה חירום כזה יצדיק
הפרעה, אך לא היתה לה בעיה לחכות. מי היה מאמין שתגיע אליו כל
כך מהר. הגוץ שאל אותה כמה דברים, אך היא לא הקשיבה. היא
התרכזה רק במחשבה על הפגישה המחודשת עם אחיה.
"איך הוא הגיע לפה?", לפתע שאלה. מוזר היה לה שמגרינפיס מצא את
דרכו לצוללת. החדר סביבה היה מואר ומרוהט היטב. איזו מין צוללת
זו בכלל, תהתה.
"אה... את יודעת... החליט שבא לו הרפתקאות".
"כן, מתאים לו", חייכה.
גם הוא חייך, שוב.
"מתי הוא הגיע לפה?", המשיכה.
"לא זוכר בדיוק... את יודעת, כל כך הרבה זמן פה, מאבדים את
הספירה".
"בטח אתה זוכר בערך".
"לא... כבר שכחתי. כמה שנים ככה".
"כמה שנים? רק לפני שנתיים הוא ברח..."
"ברח? מאיפה?"
"הוא לא סיפר לך? הוא ברח מהבית, עבר להציל לווייתנים".
"אה, נכון... כן!"
לפתע התקבלה בה תחושה מוזרה. היא החלה לחשוש שרון לא באמת
מתקלח ויוצא בעוד רגע.
"איזו מין צוללת זו?", שאלה בקול פוחד.
"צוללת כזו... שנוסעת מתחת לים. אף פעם לא שמעת על צוללות?"
"כן, אבל...", היא עצרה.
"רון לא נמצא כאן באמת, נכון?"
"נו, לא...", הודה הגוץ והחל לשנות גישתו, "אבל תישארי, בבקשה.
אף פעם אין לי כאן אורחים. את לא יודעת כמה קשה לחיות בצוללת
כזו, לבד לגמרי. גם אני זקוק למישהו לדבר איתו. את לא יודעת
כמה זה משמח אותי שבאת לכאן ודיברת איתי..."
"לא אכפת לי. שיקרת לי, ואני רוצה למצוא את רון".
"נו, תישארי... כדאי לך. בא לכאן טורפדו תיכף!"
"טורפדו? זה לא מפוצץ צוללות במקרה?"
"כן".
"אז למה כדאי שנישאר?"
"כי מה הטעם לחיות באמת? כולם מתים בסוף, וברצינות - את נהנית
מהחיים? יש לך מה לעשות בהם? איזושהי מטרה?"
עוד אחד מתפלסף באוזניה. הוא הזכיר לה פתאום מאוד את האנס שלה.
אחות של רון אמרה "שלום" יפה, פתחה את הדלת וסגרה אותה מהר,
כמו שהוא ביקש, וחזרה לפני הים, המשיכה לשחות. היא לא הספיקה
לשים לב אם פגע טורפדו בצוללת, או שאולי היה זה עוד טריק שלו
לנסות להשאיר אותה בחברתו, טריק עלוב למדי. הוא, בניגוד לאנס,
דווקא טעה. היתה לה מטרה ברורה מאוד. היא המשיכה לשחות, בדרכה
למצוא את אחיה.