"99,98, ו...100!", צעקת בהתרגשות שהנחת את הרובה ה100 על המדף
המפורסם שלך.

מאז שהיית בן תשע אספת רובים, מהקטנים אל הגדולים, בכל הדגמים
האפשריים.
משהו בהם משך אותך, שלא יכולת להתעלם ולהיות אדיש אליהם.
למרות הצד הידוע הזה שלך, היית מלא במסתורין.
היינו יושבים בסלון וצופים בסדרת פעולה: 'בוקרים במערב', ומה
שלא ידעת זה שבזמן שאתה הסתכלת והתעמקת ברובים שהיו לשחקנים,
אני הבטתי בך, וזה נמשך שעות, וכל-כך סקרנת אותי, עפו ממך
ניצוצות של מסתורין.
היו ימים שהיינו יושבים במטבח, שותים לנו כוס קפה ואתה היית
מספר לי על סיפורי המלחמה הידועים  שהיו לך בעבר, ובין הידועים
-  שוב מחדש אותו סיפור מסתנן - איך הכית את הקשיש הצנום
והבוזז.
"הוא בא אליי לחווה של אבי ורצה לגנוב את הסוסה 'הורה', היפה
בין הסוסות שבחווה, ואני כמובן  ישר התעוררתי. לא היה צורך
באזעקה, כי ברגע שמישהו נכנס לחווה, התעורר אצלי אותו חוש
שהדליק אצלי נורה מהבהבת נגד עושקים."
אני הנהנתי כמקשיבה שבעצם רק התעמקתי בתנודות הכפית בתוך כוס
הקפה, איך הן זזות לצד ימין ולא לצד שמאל, זה שיגע אותי.
"וובכן...", המשכת לספר לי: "רצתי אל החווה עם רובה בידי,
שלפתי מהמדף בלי להסתכל, והיה זה דגם בין אחד הטובים!, אללי!
ולפני שהספקתי לתפוס את העושק הזה, הוא ירה בי את הקליע הארור
ההוא. למזלי, הצלחתי לשרוד כל כאב... את מאמינה?"
"אה כן בוודאי... בטח שמאמינה" הנהנתי חסרת עניין.
אני מודה, הסיפורים האלה התחילו להימאס עלי, אבל המבט החודר
והשובה הזה אף-פעם לא נמאס עליי.

כל לילה ששכבנו לישון, ניסיתי להתאפק ולהחזיק את עצמי ערה,
במקרה שתקום מהמיטה, אולי אז אני אגלה קצת מן המסתורין.
הצלחתי כמה דקות, אבל אחרי כמה זמן פשוט צנחתי לתוך אלפי
חלומות.
יום אחד, בלילה הגורלי ההוא, הצלחתי להתאפק קצת מין הרגיל.
ואז קמת, ואני לא זזתי נשארתי במיטתי מעמידה פני ישנה.
ואתה קמת בצעדים חרישיים שחלילה אשמע אותך.
שמעתי חריקת דלת מצמררת, ואז לא נשמע קול.
נעלמת לך באמצע הלילה והשארת אותי לבד במיטה.
כמובן שלא יכלתי להישאר אדישה ולהמשיך לישון, אז קמתי מהמיטה.
אך, היה זה לילה כל כך גשום וסוער, לא הבנתי איך יכולת לצאת
באותו לילה קודר ועוד המעיל שלך תלוי על הוו.
הלכתי אל המרזב, הבטתי למעלה ולמטה.
בעודי מסתכלת למטה על הרצפה החשופה שהתעצלת לנקות, הסתכלתי
למעלה על המדף שלך, החלטתי להציץ קצת.
אף פעם לא באמת הקדשתי תשומת לב לאותו מדף מפורסם.
אז הצצתי ולפתע ראיתי שרובה אחד חסר.
מבועתת ומבוהלת התחלתי לספור את הרובים.
"97...98...99... איפה רובה מספר 100?!", צעקתי משתוממת למראה
עיניי.
ישר לקחתי את המעיל שלך ורצתי החוצה, בפיג'מה.
בחוץ היה גשם זלעפות שלא ראיתי מימיי, והקור חדר לי אל תוך
העורקים. רצתי בכל הכוח, שפתיי רעדו, שיניי שקשקו ברעידות
ניקור, רגליי הסתמרו כעור ברווז וידיי התקפלו והתקבעו לצורה של
גוש קרח.
עיניי שהתקשו למצמץ, מכיוון שריסי כבר כמעט קפאו לגמרי, חיפשו
אותך בערפל שהתגלה אליהן.
"דניאל! דניאל!", קראתי בשימך, אך רק קולות הגשם נשמעו ולא
תו.
ליבי פעם בחוזקה ואני רק המשכתי לרוץ, כבר לא יכולתי לנשום, אז
עצרתי והתנשפתי.
התיישבתי מתחת לעץ, ובאופק לא נראה כלום מלבד ערפל.
פתאום שמעתי צעדים חרישיים מתקרבים אליי, קצב פעימות ליבי רק
גברו ניסיתי לקום לאט לאט, לנסות להימלט, אך פתאום נתגלה לי
דמות.
שער וזקנקן אפורים, עיניים גדולות ושחורות כפחם ומבט חודר לתוך
עיניי.
מבט מוכר, מבט שידעתי בעבר, מבט... מבט שידעתי אולי מלפני מספר
שעות?
זה המבט... המבט של אהוב ליבי דניאל.
אבל זה לא היה דניאל שעמד מולי, זה היה...
"רוברטו?!", שאלתי מופתעת: "כן" לחש לי בקול מחוספס ועבה -
אחיו הגדול של דניאל.
"מה אתה עושה כאן?", שאלתי מופתעת.
"השאלה מה את עושה פה יקירתי ערה בגשם וקור שכזה?", שאל אותי
והתקרב אליי. הוא עטף אותי ושם עלי את המעיל שלו.
"תודה...", הנהנתי בראשי.
"בואי, נחזור הביתה", אמר לי.
"לא... אני לא חוזרת הביתה עד שאני אמצא את דניאל!", הפצרתי
בפניו.
"לא...", לחש באוזני.
"מה?", שאלתי לא מבינה.
"לא... זה חסר סיכוי, את לא תמצאי אותו." אמר נחוש בדעתו.
"מה.. ומאיפה לך זאת? איפה דניאל, רוברטו?" שאלתי והסתכלתי
בעיניו הוא הפנה את מבטו, כאילו פחד שאקרא את עינו.
"בבקשה רוברטו, תגיד לי... אני דואגת לו. הוא נעלם וכך גם אחד
מרוביו....", גמגמתי והתחלתי שוב לרעוד.
"אני מצטער, רבקה... כל כך מצטער", אמר לי וליטף את שערי.
"מה מצטער? מה קרה?!", שאלתי ותפסתי את ידו בחוזקה.
"מתישהו זה היה צריך לקרות...", אמר ודמעות החלו לרדת מעינו,
לא זה לא היה הגשם הזועף, ידעתי אני שהיו אלה דמעות אמיתיות.
הבטתי אל עינו הקשוחות, שדמו כ"כ לעינו שלך אהובי, ופתאום נוצר
בהן מין רכות שכזאת וטוהר בלתי מוכר.
"מה קרה?" התחננתי אליו שיספר לי כבר.
"הוא לקח את הרובה הזה, הוא לא יכל להמשיך יותר...", גמגם
וחיבק אותי.
התחלתי להתנשף בכבדות, עיניי קפאו, ולא יכלו להתפשר. הן לא
יכלו להוציא את הדמעות הנעולות, משהו עצר מהן לצאת לחופשי.
לא יכלתי להוציא הגה מפי, היה לי כ"כ הרבה מה לשאול, אבל
העדפתי לשתוק ולהמשיך לחבק את רוברטו, אולי כי מגע גופו כה
הזכיר את מגע גופו שלך אהובי.
עבר כמה זמן, עד שהשמש כבר צצה בין העננים, חזרנו הביתה.
וכשנכנסו הוא ישירות הביא לי מכתב. ידעתי שכשאקרא אותו בטוח
הכל יתבהר לי.
פתחתי את המכתב לאט לאט ואולי קצת יותר מידי לאט, מפאת שפחדתי
לפתוח אותו, וכמו תיבת פנדורה לגלות רק דברים רעים, דברים רעים
שלא יפסקו וימשיכו לתעתע בי.
לבסוף פתחתי את המעטפה, ומתוכה הציץ פתק ורדרד:
"אהובתי...
אני מצטער, האמיני לי אני כה מצטער...
מצטער שלא הזהרתי אותך מראש, למרות שהכל היה מתוכנן.
את היית האור היחיד בחיי, אבל לא מספיק כדי לפצות על הסבל
שהייתי צריך לסבול שנים.
אחרי שאבא מת, נשאתי מידי יום את הכאב והעמדתי פנים של בן-אדם
שמח... כן אהובתי, את שלא סבלת כל חייך שקרנים וביזית אותם,
עכשיו התווסף עוד מישהו לרשימה המהודרת שלך.
אבא הוריש לי את החווה.. והם לקחו לי אותה, את מבינה? הם לקחו
את השארית היחידה שנשארה מאבא... תשאלי את רוברטו עד כמה היה
חשובה החווה לאבא, כ"כ עד שהוא החליט לגמור את חייו... כן
אהובתי, את חשבת בטח זאת הייתה תאונה שנפל מהסוס , אך לא - הוא
התאבד כי לא יכל לסבול שהבוזזים האלה לקחו לו את החווה אחרי
פשיטת הרגל, הם רימו אותו, הם רימו את כולנו...
אני רוצה להצטרף אל אבא שבשמיים. ואם אי-פעם אמרתי לך שאני
גיבור, שיקרתי - אני פחדן... אני לא מסוגל להתמודד עם הכאב..
אני מעדיף לברוח מהחיים ורק לא להתמודד איתם...
אהובתי, אני מבקש היי חזקה... בשבילי ובשבילך.
תהיי את גיבורה- ותתגברי על הכאב, במקומי.
כל מדף הרובים האלה, כולו בשבילך. את תהיי מוגנת לחלוטין ע"י
אחי והרובים האלו. הרובים האלו שהיו כל חיי, עכשיו שלך. את
צריכה לחייך. אל תזילי דמעה, היא איננה הכרחית. קחי אותה ונצרי
בליבך בתור זיכרון מתוק..."

אוהב אותך, שלך מלמעלה:
דניאל"


לאחר שגמרתי לקרוא את המכתב, וניגבתי את הדמעות שהתפרצו החוצה,
כשקראתי את המילים הפוגעות כקליע.
נשמתי עמוק, וניסיתי לסדר את המחשבות.

תהיה בטוח, אני אמשיך לחיות אהובי.
אבל... לא, מה שאתה לא יודע אהובי דניאל, זה שאני כבר מתה.
מתה מבפנים... כי לקחת את הרובה מהדגם הכי טוב שלך וירית לי
ישר אל תוך הלב.
הותרת אותי מדממת כאן, הותרת צלקת שלא תעלם בחיים.
הרגת אותי ברכות, הרגת אותי באהבה...