קשה לי לכתוב כשאני מאושרת - אז במקום אני מתחילה לבכות. בכי
מוזר כזה, בא בלי סיבה, הולך בלי סיבה, בכי סתמי לחלוטין. אבל
עם הדמעות זולגות להן גם המילים. הן נופלות במבול על הדף
ויוצרות משפטים וקטעים שלמים. המילים ריקות, והמשפטים הנוצרים
חסרי תוכן לחלוטין. כשאני קוראת אותם אני מתחילה לצחוק. צחוק
מתגלגל שאי אפשר לעצור אותו בשום צורה שהיא, זה הצחוק האמיתי
שבא מהלב, אני כל כך אוהבת לצחוק.

אני הולכת לי מסביב וצוחקת, צוחקת אל הדובי שעל המיטה שלי,
צוחקת אל הגיטרה שמרעידה את מיתריה בצחוק של תשובה, ואל התמונה
שלה שצוחקת בחזרה. ואז פתאום אני מפסיקה לצחוק ונדמה לי
שהדמעות חוזרות, אני לא בטוחה שהן באמת שם, אבל אני צריכה אותן
שם אחרת זה כואב מדיי. ואימא רואה את עיני הנוצצות ואומרת
בצחוק של פליאה: "שירוש אני ממש לא מבינה אותך... את צוחקת או
בוכה?" ואני מחייכת כי זה יותר קל מאשר להסביר. ונראה לי
שבתוכה היא די מבינה.

אני לא מנסה להפסיק לחשוב עליה כי אני יודעת שאז אני בטוח לא
אצליח. ואז פתאום קופצת לי לראש תמונה חדשה, אני והוא, והוא,
הוא...
אני מפחדת שאני לא מספיק גדולה בשביל להכיל את כל האושר הזה אז
אני אוכלת קצת שוקולד - כדי להשמין. והשוקולד שוב גורם לי
לבכות, אני לא יודעת למה, סתם ככה. והמחברת שלי קוראת לי מאיפה
שהשארתי אותה: "אל תעזבי אותי עכשיו... זה לא הוגן שאת מתייחסת
אליי רק כשכואב לך ורע... גם לי מגיעים רגעים טובים" ואני
מסכימה איתה ומבטיחה לה לגברת מחברת שאני אכתוב בה גם כשטוב.
אבל כבר אמרתי: כשאני מאושרת אני לא מצליחה לכתוב...